"וו'שו?" דוקטור וו'אנג שאל ולפתע עיניו
הצטמצמו לסדקים מעוררי חשד. קפאתי בתוך חלוק הרופאים והבטתי לצדדים. נבוך, מחפש
סיבה לשינוי בהתנהגותו. דוקטור וו'אנג, מומחה לדיקור סיני בשנות השלושים לחייו,
היה אדם שקט ומאופק. כבר שבועיים שהתמחיתי אצלו, שש שעות ביום, וזו הפעם הראשונה
שראיתי אותו יוצא מדעתו.
דוקטור וו'אנג, או
וו'אנג טייפו בסינית, סגר את לסתו השמוטה, שפתיו הבשרניות מכסות על שיניי סוס שהיו
צהובות משנים של עישון כבד. הוא החל לנוע לעברי באיטיות, עיניו, שנראו ענקיות
מאחורי הזגוגיות העבות של משקפיו לא מרפות
מפרצופי.
"וו'שו?"
הוא שוב שאל.
"כן,"
הנהנתי ונראה שתשובתי רק ליבנה את זעפו. נדרכתי, התנהגותו של הדוקטור כמו מכניסה
אותי לסצנה מסרטי הקונג פו.
ביג בוס? חשבתי, לא
סגור על זה. אולי ברוס לי איש הזעם?
"אבל למה לך
לעשות את זה?" הוא צעק באנגלית עילגת, כולו נסער. הבטתי בשפתיו, לראות אם
ימשיכו לנוע לאחר שסיים את המשפט. ניסיתי לחשוב על תשובה הולמת אבל וו'אנג לא נתן
לי זמן לחשוב. הוא החליט לסיים את הדיון במשפט זן סתום.
"? Do you want
to hit walls " – (אתה רוצה להכות קירות?) הוא קרא כנביא זעם.
הוא האדים כשחייכתי
בעל כורחי. זיהיתי את הסרט. 'ספורט הדמים'. לא היה לי צל של ספק.
" But walls don't hit back' Tayfu. " – (אבל קיר לא מכה בחזרה,טייפו), אמרתי
בקול עמוק והרופא נאנח והלך להתיישב מאחורי שולחנו. וו'אנג טייפו היה אדם מוזר עם
מילים מוזרות לא פחות. הוא היה זה שהתווכח איתי במשך שעה שלמה שתפוח אדמה סיני הוא
תפוח האדמה הטוב והטעים ביקום.
האוכל בסין באמת מדהים,
הטעים בעולם לדעתי. האטריות הפריכות-חריפות, הרטבים העשירים בטעמים וניחוחות.
הכופתאות הממולאות בשילובי בשר וירק, מטוגנות, מאודות או מבושלות. וכמובן, גולת
הכותרת – הברווז הצלוי, מעדן מלכים המוגש עם פיתות דקות ושטוחות, רצועות בצל ירוק
ורוטב שזיפים. מורחים את הפיתה ברוטב, שמים קצת בצל, נתח ברווז ומגלגלים למין לפה
קטנה. פשוט והטעם גן עדן, שילוב מנצח בין
המרקם הפריך והעשיר של הברווז ובין מתקתקות הרוטב, הבצל הירוק צובט בעדינות את חלל
הפה במין קרירות חריפה, מרעננן ומכין את הסועד לפיתה הבאה...
אבל לצערי, ועם כול
הכבוד לאוכל הסיני, תפוח האדמה בסין זהה לחלוטין בצורתו ובטעמו לאחיו בשאר העולם.
ניסיתי להסביר את זה לוו'אנג טייפו אך ללא הועיל. זה היה כמו להכות קירות אבל לא
עם היד. עם הראש.
"Chinese potatoes are the best potatoes!" הוא חזר ואמר, מחייך אליי כמו אל אידיוט מושלם.
הוא גיחך מכול נימוקי, לא מתרשם מכך שאכלתי תפוחי אדמה מסביב לעולם ושהוא מעולם לא
עזב את סין. בלית ברירה נכנעתי, מזהה בוו'אנג את אותה אטימות מרקסיסטית בה נתקלתי
כול יום בבייג'ינג. הקומוניזם, בדיוק כמו הדת, מצליח לעכור את מוחו של האדם. לנסות
ולשכנע את וו'אנג להאמין לדברי זה בערך כמו להתווכח עם יהודי על עבודה בשבת.
"אתה
צודק," אמרתי והוספתי בתבוסתנות:
"Chinese potatoes are the best potatoes in the world!"
וו'אנג חייך בניצחון.
"I told you so!"
השנה הייתה 1993. סוף
אפריל. תחילת האביב. תקופה של סופות חול בבייג'ינג והשנה בה הם פרצו לשוק
הקפיטליסטי במלוא העוצמה..
לסין הגעתי עם טסה, חברתי
באותה התקופה ורעייתי כיום, בטיסה ישירה מיפן כאשר לכול אחד מאיתנו ייעוד
בבייג'ינג. לטסה חיכו לימודי ציור סיני עם ראש הפקולטה לאומנות קלאסית בבייג'ינג
בעוד שאני הגעתי בכדי לעסוק בדיקור סיני בבית החולים - ' 'Japan/China Friendship Hospital - שבבייג'ינג .
את לימודי הרפואה האלטרנטיבית התחלתי כמה שנים עוד
לפני הגעתי למזרח הרחוק. למדתי יוגה באדיקות והייתי חסיד נלהב של - Rebirthing , שיטת נשימות אינטנסיבית הגורמת למעין היפנוזה
עצמית. כשהגעתי לטוקיו, במקביל ללימודי האייקידו, המשכתי גם בלימודים ובעיסוקים
האלטרנטיביים. לפרנסתי הדרכתי יוגה ו - Rebirthing ובשעות הפנאי למדתי אקופנטורה. בתחילה למדתי לבדי,
קורא בשקיקה ספרים ומשנן את הנקודות שעל קווי המרידיאנים עד שהכרתי את שמה ומיקומה
של כול נקודת דיקור וכך גם את המשנה הפילוסופית שמאחורי תורת האקופנטורה. בשלב זה הצטרפתי
לחוג לדיקור בהדרכתו של בחור אנגלי בשם ג'ון. הקורס נערך בביתו שבפרברי טוקיו.
ג'ון היה בחור נחמד
ומטפל טוב ומסור. איתו למדתי את הבסיס לאומנות ואת הדרך לאבחן ולטפל במחלות. אצל
ג'ון גם טיפלנו ודקרנו – למרות שכול המשתתפים היו בריאים וצעירים. בריאות וצעירות,
יש לומר, מכיוון שלמעט ג'ון, אני הייתי הגבר היחידי בקורס.
לצערי, ג'ון מצא יותר
עניין בתלמידות המרובות שבחוג מאשר בחומר הנלמד. את הטיפולים, לדוגמא, הוא הדגים רק
על החטובות שבבנות, בעדינות חושף את עורם ומחדיר את המחטים. שאר הבנות היו מתבוננות
בעיניים פעורות לרווחה, האווירה בחדר כמעט ארוטית. שיעור אחד ג'ון הרחיק לכת והחל
להדגים את מיקומם של נקודות הדיקור על גופו. הוא התפשט ונשאר בתחתונים. הוא נשכב
על שולחן הטיפולים וזימן את כולם להתגודד סביבו. היה זה היום האחרון שלי בקורס...
מג'ון עברתי אל ה- ' Hari Centre ', מרכז לדיקור שנמצא
באזור האוקובו דורי בטוקיו, רחובות ספורים בלבד מהאייקיקאיי הומבו דוג'ו. ה-' Hari Centre ', היה באותה
תקופה מרכז מעורר השראה שנוהל בידיי מאסטר פוקושימה קודו, אדם ישיש ועיוור שהיה
אחד המטפלים המפורסמים ביותר ביפן. ביפן ישנה מסורת ארוכת שנים של אקופנטוריסטים
עיוורים. שורה שלמה של תלמידים עבדו עם המאסטר. הם חיו במקום וטיפחו אותו, משרתים
את המאסטר בהדרת כבוד וקודש, בצורה דומה מאוד לזו שהאוצ'י דשי ביושינקאן הומבו
דוג'ו שירתו את מאסטר גוזו שיודה. בכדי לסיים את ההתמחות, החניכים נדרשו לעבוד
במשך חמש שנים במחיצתו של המאסטר. חייהם של התלמידים היו צנועים ואף סגפניים אך רובם
התהלכו מחויכים ומרוצים.
(פוקשימה קודו)
דרך הטיפול אצל מאסטר פוקושימה היה שונה מאוד מזו
של ג'ון. שיטת הדיאגנוזה הייתה שונה וכך גם הנקודות שנבחרו לדיקור. ג'ון השתמש
במחטים סיניות ארוכות ועבות אותן החדיר לעומקו של הבשר בעוד שב-' Hari Centre ',
המחטים היו דקות כחוט השערה והדיקור עדין, בקושי חודר את פני שטח העור. את הדיקור
נהגו לבצע חניכיו של מאסטר פוקושימה בעוד שהוא מסתובב בין מיטות המטופלים, מחט דקיקה
וגמישה באורך של כ-עשרים סנטימטרים אחוזה בכף ידו. הוא היה עובר ממטופל למטופל,
משוחח עימם קצרות, מצחקק ומתבדח בעוד ידו מברישה את גופם בתנועות גסות של המחט.
הוא מעולם לא הכאיב או פצע מטופל והכול נראו מרוצים מהטיפול.
לאחר מספר חודשים כחניך
ב-' Hari Centre ', פגשתי ברופא שהגיע מסין ושביקש ללמוד טכניקות
נשימה – שמו היה דוקטור גו. דוקטור גו היה ברנש נמוך קומה, בעל ראש מעוגל, שיער
מדובלל ועיניים שנעו מצד לצד ללא הרף. הוא היה מומחה לרפואה אנדוקרינית שנשלח
לטוקיו מטעם בית החולים בו עבד בבייג'ינג -
' 'Japan/China
Friendship Hospital .
כשדוקטור גו שמע על התעניינותי באקופנטורה, הוא הציע לי לבוא ולהתמחות
בדיקור בבית החולים שלו.
"אקופנטורה היא רפואה סינית, לא יפנית," הוא אמר וזקף את גבו,
סנטרו מתנשא בגאווה השמיימה. "עלייך לבוא לסין אם ברצונך לגעת במקור האומנות.
סין היא הטובה בעולם לאקופנטורה!"
הבטתי בו בהשתאות בתולית. דבריו של גו היו ההתנסות הראשונה שלי בפטריוטיות
סינית, ראשונה מתוך סדרה שלמה של חוויות מגוחכות.
דוקטור גו, נאמן לדבריו, ארגן למעני שלושה חודשי לימוד והתנסות בבית החולים
בסין. יצא הגורל וגם טסה מצאה לה מורה דגול לציור סיני שגם היה ממוקם בבייג'ינג.
וכך, כשלושה חודשים לאחר הפגישה עם גו, מצאנו עצמנו בסין.
*
לוו'שו התוודעתי כבר בימים הראשונים בסין למרות שלא היה לו מקום בתכנון
המקורי של המסע. ניתן לשייך את הדבר להשתלשלות אירועים אקראית ואולם, סביר יותר להניח,
שהעניין שלי באומנויות הלחימה הוא שהוביל אותי בסופו של דבר להתמקד באימונים
אינטנסיביים.
נחתנו בבייג'ינג ביום שלישי אחר הצהריים. איאן, חבר קנדי עימו חלקנו דירה
בטוקיו, המתין לנו בשדה התעופה. איאן הוא בחור בלונדיני, גבוה ונאה שנהג לצלם, לכתוב
שירה ושחלומו היה להלך יחף בשדה רחב שכולו שדיים חשופות...
המוני אדם גדשו את המקום אך איאן בלט מתוכם כמו ג'ירף מתוך עדר חמוסים. חיבוק
קצר, חיוכים, איאן לוקח את התיק מטסה.
"אחרי!" הוא מורה, מסובב את גבו אלינו ומתחיל לצעוד לעבר תחנת
האוטובוס. בדרך הוא זורק מילים בסינית לעוברי אורח החוצים את דרכו. טסה מחייכת
אליי ואני מושך כתפיים. איאן הגיע לסין רק כשבוע לפנינו אך הוא התנהל כאילו גר בבייג'ינג
במשך שנים.
אנחנו נעמדים דחוקים בתוך ההמון.
"יש לכם כסף?" איאן שואל ומעוות את ראשו בתיעוב למראה השטרות
הנוצצים שאני שולף מהכיס.
"מה קרה?" טסה שואלת.
"זה FEC -
, כסף של זרים," איאן מסביר. "שטרות שהממשל
מנפיק לזרים בסין."
איאן מוציא שטר מקומט ודהויי מכיסו.
"זה סוג הכסף שאתם צריכים," הוא מסביר. "ה - 'רמנבי' ( RMB ), שהוא המטבע שהמקומיים משתמשים
בו. השטר הזה הוא שווה ערך לשטר שבידכם אבל עולה פחות בצורה משמעותית."
"מה הקטע?"
"הם רוצים לעשות כסף," איאן צוחק. "בדרך הזאת המקומיים אמורים
להרוויח יותר כסף כשאנחנו משלמים. הרעיון טוב אבל השיטה מגוחכת, אם אתם שואלים
אותי."
איאן ממתין שנשאל אבל אנחנו רק בוהים בו בעמימות חושים. הנמרצות שלו מעייפת
אותנו.
"למה השיטה הזאת מגוחכת?" טסה שואלת לבסוף, מקדמת את השיחה.
"בגלל שאין להם שום אפשרות לפקח על הכסף. את העודף הם במילא נותנים לך
ב - 'רמנבי' ( RMB )."
איאן נאנח למראה האטימות שבהבעתנו.
"אז מה עושים עם הכסף שלנו?" שאלתי, מנסה להיות מעשי.
"מחזירים אותו לכיס. אני אשלם
היום ומחר בבוקר נלך לשוק המשי ונחליף את הכסף לשטרות מקומיים. שוק המשי הוא המקום
בו נמצאים חלפני השוק השחור."
דבריו של איאן מסקרנים אותי אבל אין זמן לשאול. האוטובוס מגיע ואיאן שועט
קדימה.
"תישארו צמודים אליי," הוא מורה מבלי להביט לאחור, נחוש
בהסתערותו. "צריך לתפוס מקום."
כמו פלנג רומאי הוא מפלס לנו דרך אל הפתח הצר של הרכב, תיק הגב הענק של טסה
משמש לו כאייל נגח מלפנים. טסה ואני פוסעים מאחוריו, נבוכים מרמת האגרסיה המופגנת,
ולא רק בידי איאן, בידי כולם. לאחר דקה של דחיפות, מבטים נרגזים והתנשפויות, אנו
מוצאים עצמנו בתוך האוטובוס. אין מקום ישיבה כמובן ואנחנו עומדים מחוצים במעבר,
תיקים עלינו ובינינו, סינים רוטנים מכול כיוון.
"קצת שונה מיפן," איאן מחייך.
"רק קצת."
"יכולנו לקחת מונית," איאן אומר. "אבל האוטובוס הוא חוויה
שאסור להחמיץ."
האוטובוס יוצא לדרכו ואיאן ממשיך לדבר אבל אני רק מהנהן ומביט באנשים שמסביב
ובנוף הנשקף מהחלונות. האוויר מאובק, הראות קצת מטושטשת. אני רואה בתי עץ, שדות
שטוחים, רכבים ישנים ומעשנים, אנשים על אופניים.
גברת אחת היושבת במושב שלצידנו מוציאה שקית ניילון שקופה מתיק ידה. אני
מתבונן בה בעניין ונחרד לשמע קול גרוני שלפתע בוקע מתוכה. פני מתעוותות בגועל
כשהיא פותחת את פיה ויורה גוש ליחה קולני אל תוך השקית.
"אני הולכת להקיא," טסה לוחשת לי ואני מביט באיאן שממשיך לחייך.
נראה שהיריקה של הגברת היווה רק את יריית הפתיחה לאולימפיאדת הליחות. במהרה
קולות ומחזות של יריקות מגיעים מכול עבר.
"זה נורמלי?" אני שואל ואיאן מתפוצץ מצחוק.
"נורמלי?" הוא אומר. "האמת שכרגע הם דיי מאופקים. חכה
כשתגיע לרחוב."
הגברת שלצידנו תוקעת עוד יריקה לפני שהיא קושרת את קצה השקית ומחזירה את
השלל הרטוב לתיק היד.
אני נאנח ואוחז לטסה את היד. לעורה יש גוון ירקרק ופיה סגור בחוזקה, תנועות
גליות עולות במעלה גרונה.
"ברוכה הבאה לסין," אני לוחש והיא מזעיפה לי מבט.