הרדיו של המחשבות, או סודו של השקט הפנימי

פעם, בעיר אחת, לפני הרבה שנים, לא היה רדיו.

זאת אומרת היה, אבל המחיר שלו היה כל כך יקר, שהיה רק רדיו אחד בעיר. וחוץ מזה, הרדיו ידע לקלוט רק תחנה אחת, אפילו שהיו לו מלא כפתורים מקדימה. על הצד של הרדיו היתה מודבקת חתיכת נייר שהסבירה איך להחליש את הרדיו ואיך לכבות אותו לגמרי, וזה היה התפקיד של ראש העיר. והזקנים היו אומרים- כפתור כפתור, א-שיינע חדושס, וכולם היו צוחקים ולא מבינים מה זה אומר.

כולם היו באים לרדיו לשמוע חדשות פעם בכמה ימים, ומי שלא היה בא- היה שומע ממי שהלך באותו היום. אבל החדשות היו משעממות, כי כולם ידעו להסתכל למעלה לשמיים ולהגיד מתי יהיה גשם, וזה בעצם מה שהיה הכי חשוב (כי אף אחד לא אהב להירטב). 

ואז יום אחד הגיע לעיר הרדיו.

אף אחד לא ראה איך זה קורה. כולם היו רגילים שרדיו יש רק אחד, אבל יום אחד כולם קמו וראו שבכל חנות חשמל פשוטה יש רדיו למכירה, והוא אפילו לא כל כך יקר. בהחלה האנשים לא האמינו לזה, וכולם נכנסו לחנות כדי לראות את הפלא החדש (כמו שהיה כתוב על הפוסטרים בחלון)- ובאמת, זה היה רדיו. לא גדול, בלי הרבה כפתורים מקדימה- רק אחד לעוצמה ואחד לתחנות, ובלי בד מפה של דודות זקנות שמכסה את הרמקולים, רק חתיכת פלסטיק שחור- אבל רדיו. מדבר ושר, חזק, חלש, מעביר תחנות- שזה היה חידוש גדול.

וכולם שמחו וקנו רדיו והלכו הביתה להקשיב. גם בקופסה של הרדיו החדש היתה פיסת נייר שהסבירה איך להחליש את הרדיו ולכבות אותו, אבל מרוב התלהבות מהרדיו, אף אחד לא שם לב אליה ולא שמר אותה; גם ראש העיר שמח שהוא לא צריך כל הזמן להפעיל את הרדיו, ושהוא יכול לשבת בבית כמו כולם ולשמוע מה שבא לו.

מהר מאוד התברר שהולכות להיות קצת בעיות עם כל העסק הזה של הרדיו. לכל אחד היה מה שהוא אהב לשמוע, והבתים של האנשים היו ממש קרובים אחד לשני. אז כששני שכנים רצו לשמוע את אותו הדבר באותה השעה הכל היה בסדר, אבל אם פתאום מישהו רצה לשמוע משהו שונה- הצלילים של הרדיו של השכן היו מפריעים לו והוא היה מגביר את הרדיו שלו. השכן היה עושה את אותו הדבר, ומפריע לעוד כמה שכנים בדרך, ותוך כמה דקות היה שם מאוד רועש, ואף אחד לא היה יכול לשמוע את הרדיו של עצמו. 

לא הרבה אחרי זה האנשים התחיל ולריב בגלל הרדיו. כל אחד חשב שהתחנה שהוא שומע היא הכי טובה, ולא הסכים להקשיב לתחנה של מישהו אחר. הם היו מתאספים בקבוצות ומפעילים כולם את הרדיו על אותה התחנה ועושים תחרויות של עוצמה. ובגלל שאנשים הם אנשים, הם גם התחילו לקלל ואפילו לריב ולשנוא קבוצות אחרות בגלל מה שקראו "שוני תחנתי". נוצרו אפילו קבוצות שהתנגדו לשימוש ברדיו, אבל מרוב תחושת המלחמה הכללית, הם היו נכנסים לתחרויות עוצמה כשהרדיו שלהם מכוון על "רשת כלום", ששמה לעצמה למטרה להילחם ברעש: היו בה פרסומות נגד רעש, תוכניות שבהן דנו במהות הרעש והתנגדו לו- והכל בקולי קולות ובצעקות. משפחות התחילו להיקרע, בני זוג התגרשו, ילדים לא דיברו עם ההורים שלהם, חברים בלב ובנפש הפסיקו להגיד שלום ברחוב והמחשבה הכללית הייתה שגרוע יותר לא יכול להיות (למרות שאף אחד לא היה מוכן לעשות משהו חוץ מלצקצק בשפתיים).

וכמו שאפשר היה לנחש, המצב רק הידרדר.

אי אפשר היה לשים את האצבע מתי בדיוק, אבל מרוב הזדהות עם הרדיו (והם היו צמודים לרדיו, 24   שעות, גם בשינה, כן?), האנשים התחילו לקלוט רדיו- בלי הרדיו. הם גילו שהם לא צריכים יותר את הקופסה, כאילו שמישהו חיבר להם אנטנה לראש. הם קיבלו תשדורות בלי הפסקה, ואם קודם הרעש עוד היה נחלש מדי פעם, עכשיו גם את זה לא היה להם. היו קמים בבוקר- רדיו רועש. רוצים לשתות קפה בשקט- דיון פוליטי. מנסים להירגע לפני העבודה- שירי רוק כבד בעוצמה רבה. האנשים איבדו שליטה על עוצמת הקול וגם על התחנות. מה שהיה הרבה יותר מדאיג, כי לאף אחד לא היה ממש ברור לאיזה קבוצה הוא שייך אם כל חמש דקות הוא מקשיב לתחנה אחרת.

ולאט לאט, האנשים התחילו להתרחק אחד מהשני, כי הם לא היו בטוחים אם הרדיו של מי שמולם משדר בדיוק את אותה התחנה. וגם אם הוא אמר שכן- לא האמינו לו, כי ברדיו שלהם היו כל הזמן תוכניות שהזהירו מלבטוח בתחנות רדיו אחרות ובמי שמקשיב להן.

במקומות שעד לפני זמן קצר היה בהם רעש מחריש אוזניים התחיל לשרור שקט, שקט של מועקה. אנשים היו הולכים ברחוב עם הראש למטה או עם מבט מנותק; היום מסיבים את המבט אם מישהו היה מבקש עזרה; וגם אם מישהו היה אומר להם "אני אוהב אותך", הרדיו מייד היה משדר איזה פרסומת על ביטוח נגד אהבות ולב שבור.

והאנשים התרחקו עוד ועוד, ומרוב שהיו רק עם הרדיו שלהם, הם היו מתחילים לשדר את מה שהיו קולטים ברדיו, וכבר לא הקשיבו יותר לאף אחד אחר, רק לרדיו. והמקרים החמורים ביותר הגיעו למצב שאמרו "הרדיו זה אני"- כלומר  התחילו להתגאות בשידורים של הרדיו שלהם, בדומה למצב שבו תוכי שחוזר על מה ששמע מבעליו הפרופסור גם אומר על עצמו "אני חכם". ומרוב יכולת השכנוע העצמית הזו, כל האנשים הכתירו אותם לשרי הרדיו- המשרה היחידה שעוד פעלה איכשהוא בעיר.

צחוק הגורל הוא, שאף אחד לא ממש ידע מאיפה באים שידורי הרדיו, או מיהם השדרנים המסתוריים. מדענים טוענים כי הסיבה היחידה שהאנשים האמינו לשידורים היא עצם העובדה שהם שודרו. בסדרת מחקרים שנעשתה לאחרונה, טענה קבוצת חוקרים כי היא מצאה עותק נדיר של הוראות ההפעלה המקוריות של הרדיו, אך כשניסו ליישם את הוראות ההפעלה על אחד מצאצאי העיר, התוצאות היו קיצוניות עד כדי כך, שהניסוי נגנז.

ובני העיר מוסיפים לחיות, עד היום.

-----------

אנשי רדיו יש כל הזמן. נדמה שזה הדבר שאומרים עליו- "אני אנושי".

אתם קוראים את הכתבה הזו על המחשב, וכנראה שמותקן לכם על המחשב איזשהו אנטי וירוס. אנשים משקיעים את מיטב כספם בתוכנות אנטי וירוס שעוצרות תוכנות זדוניות מלהשתלט להם על המחשב, אבל מה אנחנו עושים נגד מה שהשתלט על המעבד הפנימי שלנו? תפס פיקוד, משדר שטויות לכל העולם, משכנע אותנו שהכי עדיף להקשיב לו, ולקינוח גם משכנע אותנו שאנחנו זה הוא.

בשפה של הטרילותרפיה יש 2 סוגים של תחנות שמשודרות אצלנו ברדיו: תחנות הגיוניות ותחנות רגשיות. כאלה שמרוכזות בעיקר במה חושבים על מה שמשודר אצלן ואחרות שכל מה שאיכפת להן זה רק מעצמן. אבל מכאן או מכאן- שתיהן זה רדיו, שתיהן משדרות בלי להפסיק, לשתיהן לא ממש נעים להקשיב, ושתיהן זה לא אנחנו.

תחשבו על רגעים שבהם הרדיו שותק. עכשיו תחברו אותם אחד לשני, לכמה דקות, אולי רבע שעה של אין שידורים. איזה שקט! פתאום המעבד הפנימי פנוי להריח פרח, לראות את הצבע שלו, בלי להיות עסוק כל הזמן ברדיו. ואין מה לדאוג, הרדיו יחזור לשדר. צריך רק לזכור שאנחנו לא הרדיו.