|
יבורך הגומל
אמרו לנו שבמכון אברהמסון גומלים לא רק מניקוטין, אלא גם מגלוטן וסוכרים. ספקנים וחשדנים שלחנו לשם שניים: אחד מעשן שנייה עם משקל עודף. עבר חודש. עברו חודשיים, ומה קיבלנו? גבר ריחני ואישה מחוטבת. כן, כן, ממש כך
אלי טבנקין ורוני רבינוביץ
לו הייתי פוגשת פייה עם שלוש משאלות, הייתי נאלצת למצוא דרך להבטיח בריאות לאהוביי ושלום עולמי לכל השאר במשאלה אחת. שתי הנותרות היו מנוצלות כך: 1. אנא העלימי מגופי כ־15 ק"ג. 2. אנא הבטיחי שהמשקל המתוקן יישאר איתי לנצח נצחים.
במהלך עשרים השנים האחרונות הורדתי משקל עודף כמה פעמים. עם שומרי משקל, עם חברות ועם עצמי. בכל פעם מחדש, זמן מה לאחר שהמבצע הסתיים בהצלחה, התמכרתי למבצע אחר: אכלי פרוסת לחם וקנחי בגלידה (או בגרסה המוגדלת: אכלי חבילת עוגיות ותיהני מחפיסת שוקולד).
הייאוש מהידיעה שכל ירידה סופה בעלייה, הקשה עליי להתמסר לדיאטה. בשנים האחרונות תהיתי אם לא עדיף שאלמד לחיות בשלום עם המשקל שלי, במקום להתאמץ לרזות ולכעוס על כך שאיני מצליחה.
אחרי אינספור ניסיונות "מהיום דיאטה" שהסתיימו בקרואסון, הגעתי לשתי מסקנות: א. דרושה לי דיאטה עם משטר נוקשה, חד משמעי, שלא נותן לגיטימציה לחריגות. ב. בהיעדר פיה, דרוש לי "קסם" אחר להיתלות בו, שכן בכוחות שלי איני מאמינה. בעודי מתלבטת בין כדורים, קקטוסים ומחטים, נקרתה בדרכי הזדמנות שנשמעה תפורה למידותיי (הגדולות): טיפול לגמילה מגלוטן וסוכרים. בינגו.
דיאטה זה לא המקצוע שלהם
בווילה נעימה וממוזגת היטב במושב עין ורד שבשרון, פגשתי את אהוד אבהרמסון, ממציא שיטת אברהמסון לגמילה מהתמכרויות שונות ובעל המכון הנושא את שמו. בסלון הבית, שהוא גם חדר ההמתנה וגם המקום בו מתבצע שלב ההסברים, למדתי את הדברים הבאים:
אהוד וצוות המטפלים שלו אינם תזונאים ואינם מספקים תוכנית דיאטה. מבחינתם, הטיפול נועד לסייע לאנשים שמסיבות בריאותיות (צליאק, סוכרת ועוד) נאלצים להפסיק לאכול גלוטן וסוכרים. כל מה שקשור לירידה במשקל – הוא ענייני שלי.
אהוד הסביר מה עומד להתרחש בחדר הטיפולים ולשם מה נתכנסנו כאן: בעזרת טיפול אנרגטי הוא יכבה את הפעילות באותו מקום בגוף שלי שמשדר צורך תמידי במאפים ובמתוקים. עשר דקות של טיפול חד פעמי – וחיי ישתנו לנצח (אגב, לדברי אברהמסון ל־15 אחוז מהמטופלים דרוש טיפול נוסף).
את הרושם הכי חזק השאיר עליי שלב האיומים: אסור באיסור מוחלט, סופי וחד כיווני לגעת מעתה והלאה בחומרים אליהם אני מכורה. "לא ביום ההולדת שלך", הדגיש אברהמסון, "לא בזמן חופשה בבית מלון, לא בארוחת חג ולא כש'לא נעים מהמארחים'". פשוט לא. אף פעם. לנצח. "ראית את האיש שיצא מפה לפני רגע?" הוא שאל ואני הנהנתי, "הוא שכן שלי. הוא נגמל מעישון כבר לפני כמה שנים, ולפני זמן מה החליט לקחת שכטה, רק אחת, סתם מסקרנות, לראות איך ירגיש. עכשיו גמלתי אותו שוב מעישון, כי השכטה הזו החזירה אותו לשלוש קופסאות ביום". לדבריו, מגע בודד עם החומרים האסורים מספיק כדי "להדליק" את אותה תשוקה אסורה במלוא עוצמתה. פחממיסטים אנונימיים, הנה אני באה.
טיפול בעיניים עצומות
בחדר הטיפולים חיכו שולחן ושני כיסאות עץ, עציץ עם פכפוך של מים וגם מתלמדת של אברהמסון, שבהסכמתי ישבה וצפתה בטיפול. לצורך הטיפול יש להסיר מעל הגוף את כל המתכות (תכשיטים וגם חזייה עם ברזלים), מומלץ לבוא לאחר מקלחת ואפשר ללבוש בגדים רגילים לגמרי. ישבתי על כיסא במרכז החדר. אבהרמסון הניח בידיי כמה אבני קריסטל וביקש שאעצום את העיניים ואנסה לחשוב על מקום או מצב נעימים במיוחד.
מבוכה גדולה משתלטת עליי. אני, ציניקנית איומה שמעולם לא עברה שום טיפול אלטרנטיבי, מתאפקת לא להתפוצץ מצחוק כשאני שומעת את אברהמסון נושם עמוק לפני שהוא מתחיל בטיפול.
מאחר שעיני היו עצומות, אני יכולה לתאר רק את מה שהרגשתי: אברהמסון נופף בידיו משני צידי גופי, ואני חשתי מעין משבי רוח. אחר כך הוא נגע בכמה נקודות לאורך ידיי ובכמה נקודות בראשי. זהו. זה לקח כעשר דקות, אולי פחות.
אחרי שפקחתי את עיניי ביקש אברהמסון שלא נמשיך לשוחח, שאשמור על שקט בשעת הנסיעה הביתה ושאשתדל להימנע ממחשבות על עבודה ושאר טרדות יומיומיות. בגלל זה לא הצלחתי לשאול אותו הרבה שאלות שעניינו אותי, כמו למשל "איך זה עובד באמת".
השאלה הזו מטרידה אותי עד היום. כלומר, אין שאלה שזה עובד, אבל מה בדיוק עובד? אברהמסון מסביר שלגוף לוקח כשלושה שבועות להתנקות מכל הסוכרים והפחמימות שבו, ולאחר תקופה זו אמור להיעלם הצורך בהם. הטיפול, לפיכך, הוא המשענת שמסייעת לנו לעבור את התקופה הקשה עד להתנקות הגוף. ואולי מדובר ב"אפקט פלסבו"? אולי אנחנו משוכנעים שקיבלנו טיפול תומך ולכן מצליחים להימנע מאכילת הדברים להם היינו מכורים עד שהגוף מתנקה וממילא ההתמכרות חולפת? אולי האיומים על ה"ביס הבודד שיחזיר אותנו לאחור" מפחידים מספיק כדי שנתאמץ במשך כמה שבועות?
מה שזה לא יהיה: זה עובד
אין לי תשובה לתהיות, ואני משתדלת להסתפק בשורה התחתונה: מה שזה לא יהיה, זה עובד. חודשיים חלפו מאז אותו מפגש, 10 ק"ג ממשקלי התאיידו ואני חיה בשלום ובקלות עם הרכב המזון החדש שלי.
חשוב להגיד: ההתחלה אינה קלה. גם אם הגוף לא משתוקק למתוק או לאפוי, למוח הרגלים משלו. רגע של שעמום מפעיל רפלקס מותנה: גשי למגירת הלחם. אני עוצרת, מדמיינת פרוסת לחם, ומבינה שלא. בדמיון שלי, המרקם של פרוסת הלחם הפך ספוגי ותפל. האם זה הטיפול? האם ייתכן שגם קודם, אם רק הייתי עוצרת לחשוב הייתי מבחינה שבעצם בכלל לא מתחשק לי לחם?
בימים הראשונים הייתי היסטרית. פחדתי שאמצא את עצמי מנשנשת מהפסטה שאני מכינה לילדים בלי לשים לב. שאקח עוגייה מתוך הרגל, בלי ממש להיות מודעת. בלילה חלמתי שאני אוכלת קרואסון.
לאחר יומיים, במהלך בילוי בגן הציבורי, אמא נחמדה כיבדה את הבת שלי בחטיף עם קרם. הפה שלה התלכלך. בהרגל אימהי ניקיתי עם האצבע שלי את זוויות הפה שלה, אספתי את הקרם המרוח ו... הכניסה את האצבע לפה כדי לנקות את ה"לכלוך". עשירית שנייה לפני שסגרתי את הפה על ערימת הסוכר הבנתי את גודל הטעות וניצלתי מצרה גדולה.
שבועות אחרי שהפסקתי לחשוב על לחם בתור אופציה, אני עדיין מוצאת את עצמי במצבי "כמעט" כאלה, מתקשה להיפרד מהרגלים קטנים שכלל אינם קשורים לאכילה לשמה: לא למצוץ את הקיסם שיצא מהעוגה עם עיסה שעוד לא נאפתה די, לא לטעום את התה שהכנתי לבני כדי לוודא שדרגת החום והמתיקות שלו נכונות, לא ללקק את הכף שיצאה רק לרגע מקרם השוקולד המתבשל, וחבל להניח אותה על השיש המתלכלך. כן, אני אופה. וכן, זה קשה. התסכול המתלווה להכנת מתכון חדש בלי שיש לי מושג מה טעמה של התוצאה הוא לעתים קשה מנשוא.
אברהמסון מבטיח שלאחר שלושה שבועות מתחילה ירידה מהירה במשקל. אצלי זה לא קרה. אולי בגלל תזמונים חודשיים מהסוג הנשי, ואולי כי לא מילאתי אחר המלצותיו ולא הגברתי את הפעילות הגופנית שאני עושה. מצד שני, אחרי שלושה שבועות התחלתי לשמוע "רזית, נכון?", ומבחינתי זה היה שווה ערך.
אני אוכלת ירקות, פירות, בשר, דגים, גבינות וביצים – מרכיבים שמאפשרים מרחב תמרון לגמרי לא רע. במקרה של ספק או התלבטות, ניתן להתייעץ עם אנשי המכון בטלפון (אני התקשרתי אליהם היישר ממקרר הנקניקים בסופר, כשגיליתי שיש סוכרים בפסטרמה).
לאחר חודש אפשר, בהתאם להנחיות הטיפול, לחזור לאכול פחמימות כמו אורז מלא, תפוחי אדמה, לחם ללא גלוטן וכד'. מבחינתי, המרחק בין פרוסת לחם ללא גלוטן לפרוסת חלה עם חמאה קצר מידי. אני לא סומכת על עצמי. בינתיים לא חזרתי לאכול פחמימות באשר הן. סביר להניח שזה לא בריא, אך זו ההחלטה שלי, וכל זמן שארגיש שהתפקוד שלי לא נפגע, אני מתכוונת להמשיך כך עד שאגיע למשקל היעד שהצבתי לעצמי. כשהמחוג במשקל יצביע על המספר הנכון, אלך לפגישה עם דיאטנית מקצועית כדי לתכנן איך אני שומרת על ההישג.
החלק הנהנתני שבי מתקשה להאמין שלעולם לא אוכל יותר גלידה. באמת אפשר לחיות בלי הדברים הטובים והאהובים האלה? אני עדיין ספקנית. בינתיים, המבצע נמשך.
לא רצה, אבל נגמל
אני לא רוצה להפסיק לעשן. אני אוהב לעשן. אוהב את הסיגריה, את המגע שלה באצבעות ידיי, את הריח והטעם. עישון הוא הנאה. אני גם לא מכור. כשארצה - אפסיק. כבר היו לי הפסקות בעבר, ובכל פעם שרציתי להפסיק הצלחתי. אבל עכשיו אני לא רוצה. טוב לי , אני נהנה.
את השיחה הזו ניהלתי עם עצמי עשרות פעמים. אני בטוח שהרבה מאוד מעשנים מכירים אותה היטב. כבר שנים אני אומר לעצמי שאני לא מכור, שאם ארצה להפסיק אוכל בקלות. שזה הכול בראש.
בסתר ליבי, כבר הרבה זמן אני מת להפסיק לעשן. הסביבה כבר לא מאפשרת לנו, המעשנים, לחיות בשלום עם העישון. חוקים חמורביים מקלקלים את ההנאה, הטילו עלינו קנסות, אסרו על עישון בפאבים, במסעדות במשרדים. קלקלו את הכיף. המרדף אחרי המעשנים הפך שיטתי ותוקפני, לא הרפו מאיתנו. עד שיצא עשן לבן, אמרו החסודים, והוא יוצא ועוד איך.
יש פחות ופחות מעשנים. עישון כבר לא נחשב לחלק מהרפרטואר החברתי. גברים כבר לא מתרווחים בצוותא לאחר ארוחה דשנה אפופי עשן, נשים לא שולחות מבטים מזמינים בנשיפת עשן מרהיבה. הפכנו מיעוט מוקצה. מבטים עוינים מקיפים אותנו ונותנים לנו להבין שאנחנו אחראיים לכל תחלואי העולם. שלא לדבר על כך שהאישה שאיתי לא הפסיקה להפציר בי להפסיק. הריח מפריע לה. "הידעת שיש 52 חומרים מסרטנים בכל סיגריה?" היא מקדמת את פני בברכה כשאני מגיע הביתה לעת ערב, ונאלץ לצאת החוצה (מביתי שלי!) כדי לעשן.
בתוך תוכי כבר גמלה בי ההחלטה שבקרוב אפסיק לעשן אבל, כמובן, לא עכשיו. עוד לא. זה לא העיתוי המתאים. אין לי כוח להתמודד עם זה. ברור שאפסיק, אבל לא כרגע. כשארצה. תמיד אפשר.
ואיכשהו, בכל זאת, הסכמתי לשמש שפן ניסיונות ולמורת רוחי העשנה צלצלתי וקבעתי פגישה במכון אברמסון.
סיגריה אחרונה
ההכנות לטיפול לא כללו כמעט כלום. הייתי צריך לזרוק את הסיגריות ולנקות מאפרות. לא התבקשתי להגיע בצום ואפילו לא התבקשתי להפסיק לעשן. את הדקה האחרונה לפני הטיפול הקדשתי "לסיגריה האחרונה שלי".
תמונות מחיי חלפו ביעף בעיני רוחי. נזכרתי, למשל, שפעם בסיני, בצבא, נסעתי חמש שעות כדי לקנות סיגריות לחבר'ה. לאט לאט עישנתי את הסיגריה האחרונה שלי. כל שאיפה נעשתה במחשבה מרובה, עם כל נשיפה סלסלתי את העשן במומחיות ויצרתי טבעות, לבבות, כוכבים, מה שתרצו. זהו. נפרדים. לא אראה אתכם יותר (או שכן?). הנה עלתה בעשן האחרונה, הבטתי בחיבה בבדל רב המשמעות "בדל הסיגריה האחרונה". אולי אשמור אותו למזכרת. ואז הגיע תורי. (כן, יש תור, היו לפני שני אנשים).
כל העסק לקח רבע שעה, עשרים דקות. שואלים אותי: 'אז מה עשו לך בטיפול'? כלום. נתנו לי להחזיק שתי אבני קריסטל בידיים, אמרו לי לעצום את העיניים וזהו. אין לי מושג מה עשו לי. היה שם איזה מטפל שכנראה עשה או לא עשה, היה או לא היה. באמת שאין לי מושג. הוא לא נגע בי. מקץ עשרים דקות התבקשתי לפתוח את העיניים, וזהו. אמרו לי ללכת הביתה. "הביתה?" שאלתי ,"ומה אני צריך לעשות? אין שיעורי בית?" שום דבר, לך הביתה.
כאילו העיפו את העישון מהתודעה
נכנסתי למכונית. לפני הטיפול ביקשו שאזרוק את כל הסיגריות ואנקה את המאפרות. אלא שלא זרקתי. הייתה לי חפיסת סיגריות במכונית. אבל, כמה מוזר, לא עישנתי. ולא רק שלא עישנתי, אפילו לא חשבתי לעשן. כאילו העיפו לי את העישון מהתודעה. כאילו לא עישנתי מעולם. מה שכן, הייתי עייף במידה שלא תאומן. כל הדרך הביתה פיהקתי פיהוקים קורעי לסת. בימים הראשונים הרגשתי עייפות כרונית ושלא כהרגלי, ישנתי שעות על גבי שעות.
רק אחר כך התברר לי שזו תופעה מוכרת משום שבניקוטין יש חומרים מעוררים, ולוקח לגוף זמן לאזן את עצמו. היום אני כבר חודש ימים אחרי הטיפול, עדיין לא מעשן, אפילו לא חושב על זה. שואלים אותי: 'איך אתה מתמודד'? אבל אני אפילו לא מתמודד. כמו שאמרתי, כאילו לא עישנתי מעולם.
יש לי הרגשה שהפעם זה לתמיד, אבל יש מספיק סקפטיים סביבי שאומרים לי שזה רק עניין של זמן. "חכה חכה, בוא ניראה אותך בעוד חצי שנה..". יכול להיות. בואו ניראה.
המאמר עלה ע"י חברת ask4 קידום אתרים בגוגל בשיתוף עם מכון אברהמסון העוסק ב - הפסקת עישון
אתרים נוספים אשר מקודמים ע"י חברת ask4 קידום אתרים בגוגל:
real estate tel aviv
הקלטת שיחות טלפון |