משמעותן של עסקאות טיעון הכוללות "טווח ענישה"

אלי דורון, עו"ד - ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח)  eli-doron@taxlawyers.co.il    

מאמר זה עוסק בערעור המדינה (ע"פ 1065/04) על גזר דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת א. קנטור) מיום 30.12.03 בת.פ. 4444/01 לפיו נדון המשיב לששה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעבור עבירה מן העבירות שבסימן ה', פרק י' של חוק העונשין.
 
מאמר זה לא יעסוק בנסיבות המקרה עצמו, אלא בסוגיה של עסקת טיעון אליה הגיעה המדינה עם המשיב, אולם ערערה על החלטת בית המשפט קמא למרות שהחליט בתוך מסגרת "טווח הענישה" ובמה דברים אמורים.
 
לאחר סיום הליך שמיעתן של העדויות, הודיעו באי כח הצדדים לבית משפט קמא כדלקמן:
 
”הצדדים מודיעים לבית המשפט כי הגיעו לידי הסדר טיעון לפיו יחזור בו הנאשם מהכפירה, יודה הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן, יורשע, יופנה לתסקיר קצין מבחן, בלא להתחייב להמלצתו, והגענו לענישה בטווח של בין מאסר מותנה לבין מאסר בפועל בן שנה וחצי ומאסר מותנה”.

בגזר הדין עמד בית משפט קמא על כך שהעבירה בה הורשע המשיב חמורה, אך בשים לב לטיעוני הצדדים, דברי המשיב עצמו, וחרטתו, והאמור בתסקיר, סבר בית משפט קמא שהסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים איננו חורג ממתחם הסבירות ואינו נוגד את תקנת הציבור, ונראה שהתביעה שקלה היטב את השיקולים הצריכים לענין. לפיכך, החליט בית משפט קמא לכבד את ההסדר, הטיל על המשיב מאסר בפועל למשך שישה חודשים וקבע כי את המאסר ירצה המשיב בעבודות שירות.
 
המדינה, המערערת, הגישה בקשה לעכב את ביצוע תחילת עבודות השירות של המשיב, אך מסיבה כלשהי הבקשה לא נדונה, כך שבפועל המשיב החל לבצע את עבודות השירות, למשך תקופה של כחודשיים.
 
המדינה, אשר לא היתה שבעת רצון מגזר הדין (למרות שהמאסר היה בתוך "טווח הענישה" אליו הגיעו הצדדים במסגרת עסקת טיעון), ערערה וטענה כי בית משפט קמא שגה בכך שהטיל על המשיב עונש מאסר שאותו ירצה בעבודות שירות. עוד טענה המדינה שעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות איננו בגדר ענישה הולמת, לא מבחינת הרתעת והענשת הנאשם עצמו, ולא מבחינת המסר לציבור. יודגש כי בהסדר הטיעון הסכימה המדינה לאפשרות שעל הנאשם ייגזר מאסר מותנה בלבד, אולם על אף זאת, אך בקשה המדינה שלא לקבל את העונש שנגזר על המשיב.
 
בית המשפט העליון ציין בדבריו כי ב"כ המערערת לא היה צריך לטרוח רבות על מנת לשכנעו בכך שהעונש שהוטל על המשיב בבית משפט קמא, נוטה לקולא. עוד צויין כי גם המשיב לא הזדרז להודות במעשים אשר עשה והודאתו באה לאחר שנשמעו עדויות מפורטות.
 
נאמר כי באופן רגיל, הדעת נותנת שהיה מקום לשקול להחמיר בעונש שהוטל על המשיב ולגזור עליו מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, וכך היה פועל בית המשפט של ערעור לו ישב בערכאה ראשונה, ואולם מקרה זה שונה ומיוחד. שני הצדדים הופיעו בפני בימ"ש קמא והודיעו על כך שהושג הסדר טיעון שלפיו יודה המשיב בעובדות כתב האישום המתוקן, יורשע, יופנה לתסקיר קצין מבחן, ואף נקבע טווח ענישה מוגדר בבירור אשר היה מקובל על שני הצדדים. בימ"ש קמא סבר שיש לכבד את הסדר הטיעון, שמשמעותו טווח ענישה בין סף תחתון לבין רף עליון כפי שפורט לעיל. בית המשפט העליון עמד על כך שגם המערערת לא חלקה על סבירותושל הסדר הטיעון שאליו הגיע היא עצמה עם הנאשם.
 
המדינה טענה, כי משמעות הודעת הצדדים לבית משפט קמא בהסדר טיעון אינה אלא שהתביעה מוגבלת לדרוש ענישה של עד 18 חודשי מאסר בפועל, אולם אין משמעות הדבר כי היא רואה כסבירה, רמת ענישה פחותה מכך.
 
השאלה אשר ניצבה בפני בית המשפט העליון היתה, האם יש מקום להתערב בגזר הדין של בית משפט קמא, כאשר העונש שהוטל מצוי בתחומו של טווח הענישה המוסכם, על פי הסדר הטיעון שעליו הודיעו הצדדים לבית המשפט, ובית המשפט החליט לכבד את ההסדר.
 
בית משפט העליון ציין כי סוגיה זו נדונה כבר בפסיקה, בע"פ 8754/01 מדינת ישראל נ' עופר נמרודי בו הגיעו הצדדים במסגרת הסדר טיעון להסכמה לפיה תדרוש המדינה להטיל על הנאשם 26 חודשי מאסר, ולהפעיל במצטבר 10 חודשי מאסר על תנאי (סה"כ 36 חודש), ואילו הנאשם יבקש שיוטלו עליו 15 חודשי מאסר, כשהם כוללים בתוכם את הפעלת המאסר על תנאי. באותו עניין בית משפט קמא גזר על הנאשם 15 חודשי מאסר, והפעיל את 10 חודשי המאסר על תנאי במצטבר (סה"כ 25 חודש). כתוצאה מכך, שני הצדדים ערערו. שם, בית המשפט העליון סבר, כמו המדינה, שהעבירות שביצע הנאשם חמורות הן, מה עוד שהנאשם ביצע אותן כשעונש מאסר על תנאי תלוי ועומד כנגדו, ולכן היה מקום להטיל עליו מאסר לתקופה ממושכת, ואולם, קבע לבסוף כי הסדר הטיעון אינו מצדיק את התערבותו של בית המשפט וכי אין עילה להתערבות משום שמדובר בפער של פחות משנה בין עונש המאסר שהצדדים ביקשו להטיל, לבין העונש שהוטל .
 
בעניין אחר, ע"פ 3216/01 צאלח שכאר נ' מדינת ישראל , נדון המערער בגין הריגה ל-18 שנות מאסר בפועל, כשבמסגרת הסדר טיעון, הסכימו הצדדים שהתביעה תעתור לעונש מירבי של 20 שנות מאסר בפועל ואילו הסניגור יטען ל- 15 שנות מאסר בפועל. הנאשם ערער על חומרת העונש. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור וקבע כי אין מקום להתערב בעונשו של המערער שכן הוא עומד באמצע טווח הענישה שעליו הוסכם בין הצדדים, אף שאינו עונש קל.
 
בית משפט העליון קבע כי בימ"ש קמא אימץ גם בעניננו את הסדר הטיעון אשר אליו הגיעו הצדדים. הטלת עונש של ששה חדשי מאסר (בעבודות שירות) פירושה הטלת עונש שהוא בתוככי טווח הענישה, ומטעם זה, ועל יסוד הפסיקה כפי שפורטה, אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור.
 
צא ולמד כי כאשר מגיעים הצדדים להסדר טיעון אשר כולל בתוכו "טווח ענישה" רצוי ומומלץ למתוח את טווח הענישה אל הקצה הקל ביותר וזאת כדי לאפשר לבית המשפט לשקול נסיבותיו של כל מקרה באופן שלא יצטרך בית המשפט לחרוג מהסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, כך שמידה ויוגש ערעור על פסיקתו של בית משפט קמא, תימנע ערכאת הערעור מלהתערב בעונש המצוי בתוככי טווח הענישה שעליו הסכימו הצדדים בהסדר טיעון שבית משפט קמא החליט לכבדו.


רמת גן: רח' החילזון 12, (בית הקריסטל)
טל':        03-6127446, פקס: 03-6127449
חיפה: שדרות המגינים 58
טל':        04-8526693 פקס: 04-8555976
רומניה: רח' סטפאן פרוטופופסקו 6 בוקרסט
שאלות לגבי המאמר ניתן להעביר למייל:
eli-doron@taxlawyers.co.il