|
שביעי של פסח: אלוהים גדול, בני אדם קטנים / מוטי לקסמן, תשס"ט
נשים ועלמות-חן לבושות לבן, אחרות אדום ושחור, ויתרן בתכלת, כולן בשרוולים ארוכים, שערן גולש, ולראש אחת ברט כהה.
הגברים גם הנערים בחולצות לבן, עניבה, מכנסים שחורים, ומיעוטם עטוי מקטורן שחור.
כולם חובשי כיפות. גם נגני התזמורת כך, גם המנצח.
וקצף גלי הים נושק קלות את הסלעים הכהים הבולטים.
כולם על החוף בנתניה שרים בדרמטיות, בעוז וברינה את האורטוריה "שירת הים" [1].
והקהל מוחא כפים. לפני שנים, באחד מימי חול המועד פסח ראיתי זאת בערוץ הראשון בטלביזיה.
וזה יופי, לא כן?
האם לא מובן הצורך לפאר בשירה מלהיבה את האל שהציל את העם בראשית התהוותו: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' [...] עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" [2].
האל המפואר המרומם הוא האל שהכניע את האויב את המשעבד האכזר: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף: תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" [3].
באמת התנהגות יפה, הכרת תודה; אכן תגובה חשובה!
לפני שנפסוק בואו נעצור רגע ונבחן איזה אלוהים מפואר כאן ?
כתוב: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ [...] יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב: וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ: וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם" [4].
האלוהים המתואר הוא אל כוחני, אל אלים, אלוהים שעוצמתו בלתי-מוגבלת והוא זורע הרג והרס.
אכן, בני ישראל בטאו אמונה באלוהים רק לאחר שראו את כוח הגדול ואת הטבעת המצרים": "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" [5].
איזו אמונה מתוארת כאן? איזו אמונה מבוטאת כאן?
זו אמונה המתקיימת רק בשל הכוח ובשל הפחד.
האמנם זו אמונה? או שזו כניעה, האם אין במצב כזה חרדה גם תלות?
כי אם כוח הוא מקור האמונה
פחד קיים,
נקמה נובעת.
יתר על-כן, אם עוצמת הכוח היא הגורם והרושם והזיכרון, האם פלא הוא, שכאשר נדמה שתש הכוח, או אם אין רואים פעולה, או התערבות של עוצמת אלוהים, שאז מחפשים מיד אל אחר? "וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" [6].
לא, זה לא מפליא.
ובכל-זאת, יגחכו יושבי הקרנות: אתה רוצה להגיד שאפשר להתקיים בלי כוח פיזי בלי עוצמה מאיימת של הרס?
נראה אותך!
נכון, אנו חיים בעולם דורסני, עולם קשה אכזר ומכניע.
במציאות בעולם יש דוגמאות רבות לכך. וגם באזורנו. האם ללא כוח היינו מחזיקים מעמד כאן, במזרח התיכון?
אשכול ביטא זאת באופן ציורי "שמשון דער נעבעכדיקער" [7]. ולא במקרה קראו מייסדי המדינה לכוח הצבאי שלנו בשם "צבא הגנה לישראל".
כלומר, מי שאין לא כוח סכנת היעלמות ניצבת על סף דלתו. אבל זה לא אומר להעריץ את הכוח ולסגוד לו.
אז מה, משה לא הבין זאת, אולי הוא פשוט טעה?
איך זה שמשה מפאר כוח פיזי, אלימות? הרי הוא, הוא המנהיג שהעביר לנו את עשרת הדברות ואת כל חוקי התורה שיש בהם דאגה לחלש, דאגה לגר?
אם-כן, האם משה טעה שהוא בחר כך לפאר את האלוהים?
משה לא טעה.
פסיכולוג גדול היה משה, הוא ידע מה להתאים לשומעיו.
מי היו השומעים, מי היו אלה ששרו איתו? מי היו אלה שעברו בחרבה?
היו אלה יוצאי מצרים שנולדו וצמחו בעבדות. יוצאי מצרים לא הבינו שפה אחרת, הם לא יכלו לקלוט אלוהים אחרים.
עבדות, פרעה האכזר, מכות מצרים: זה הכל כוח!
הם לא הכירו מציאות אחרת.
אם כך, אפשר לשאול: בשביל מה צריך לגרור אותם במדבר, ארבעים שנה?
עם ישראל היה צריך אותם, את ארבעים שנות הנדודים. אי-אפשר לשנות תודעה של עבדים לבני-חורין אמיתיים ביום אחד.
אבל תפקיד היה להם, תפקיד מרכזי, הם יולדים את הדור הבא!
הם עצמם לא מתאימים, הם דור המדבר, בו הם נודדים ובו הם יישארו!
ומשה צריך להחזיק את העבדים שהוצאו למדבר כעם ארבעים שנה ולשכנע אותם למלא תפקידם בשפתם, ולפי הבנתם.
אכן, יש לי קושי עם שירת הים. אבל אני מבין ומעריך את הפונקציונאליות שלה ואת חשיבותה בהקשר ובנסיבות ההן.
וזו גדולתו של משה: הוא ידע עם מי יש לו עסק, והוא בחר בדרך המתאימה ביותר, כדי להצליח ולהפוך עם שמרותק למוחשי שקשור למידי שסוגד לכוח הפיזי לעם שיש בו יסודות חזקים ושורשיים של רוח, של מוסר ושל אמונה מופשטת [8].
ואנחנו, האם גם אנחנו דור המדבר?
האם בחיים היומיומיים, בתחום הציבורי ובתחום הפרטי. בחברה, בקהילה, או במשפחה אנו כוחניים או אחרים?
מה מנחה אותנו? מה מעצב את יחסי-האנוש שלנו?
האם הכוח הפיזי הוא הדומיננטי?
האם תחליפיו כמו משמעת נוקשה או תאוות שליטה או תאוות בצע הם המוערצים?
האם אין יסודות של פחד, של כניעה, של תלות או של עבדות פיזית או רוחנית בחברה שלנו?
יש ועוד איך שיש.
אבל, אני מאמין שאם אחד ועוד אחד ועוד אחת ועוד אחת יאמצו את המורשת הערכית של משה ולא את הטקטיקה שלו: החברה, העולם יהיו מקום טוב יותר לחיות בו.
אני מאמין ואני מתפלל שיהיה לנו כוח, כוח ממשי להגן ולשמור על עצמנו, אבל באותה מידה כוח נפשי להכיר במגבלות הכוח ובסכנותיו.
ואז אלוהינו יהיה "וְאַתָּה אֲדֹנָי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" [9].
הלוואי!
ואז נוכל לשיר בשמחה אמיתית, ולאו דווקא את שירת הים...
הארות ומראה מקום
[1] לצערי לא הצלחתי לשחזר את שם המלחין, אבל התמונה שתיארתי מלווה אותי שנים.
[2] שמות טו, א–ב.
[3] שמות טו, ד–ה.
[4] שמות טו, ג, ו–ח.
[5] שמות יד, לא.
[6] שמות לב, ד.
[7] לוי אשכול, ראש הממשלה במלחמת ששת הימים, ובעברית: "שמשון המסכן".
[8] האם משה הצליח? האם העם שנכנס לארץ כנען היה שונה מן העם שיצא ממצריים? שאלות חשובות שיש להקדיש להן דיון מיוחד.
[9] תהלים פו, טו. |