|
אבטחת הפוליטיקאים במדינת ישראל מתחלקת לשתי קטגוריות ראשיות. האחת:
מאובטחים רמי דרג (שרים בכירים, ראשי ממשלה וכו') והשניה: שרים וח"כים
מאויימים (כאלו אשר לא אמורים להיות מאובטחים בשגרה, אך לאור ידיעות
מודיעיניות או מצב פוליטי עלו לרשימה וקיבלו אבטחה של היחידה לאבטחת אישים
של השב"כ).
במקביל לאבטחה זו ישנם גם אח"מים, ח"כים ושרים, אשר מקבלים אבטחה על ידי
חברות חיצוניות שזוכות במכרז. חברות אלו, מגייסות כוח אדם על פי
הקריטריונים של היחידה לאבטחת אישים ומספקות אבטחה סמי-ממלכתית. מאבטחים
אלו אמנם עוברים הכשרה שאמורה להיות דומה לאלו של "היחידה", אך בפועל רמת
הכשרתם נמוכה ממנה.
ההחלטה להעביר את האבטחה על אנשים אלו לחברה פרטית היא לדעתי החלטה
שגויה ולא נכונה. היא איננה נכונה מכיוון ששרים וח"כים בדרג בכיר זקוקים
לאבטחה ברמה גבוהה והם לא יכולים ולא צריכים לקבל אבטחה סוג ב'.
אבטחה סוג ב' – במראה ובאיכות
ניתן לזהות את מאבטחי החברות מיידית, על פי הופעתם, המרושלת לעיתים, ועל פי
התנהגותם שאיננה תואמת את אופיה של היחידה לאבטחת אישים. מאבטחי היחידה
לאבטחת אישים הם ברמה הגבוהה ביותר מכל בחינה אפשרית: איכות כוח האדם,
הלבוש, הציוד, האימונים והחוסן הגופני. אלו הם אנשי ביטחון מרשימים,
אתלטיים ובעלי ציוד מתוחכם לעומת הזקיפים של חברות האבטחה הפרטיות, אשר
נראה כי הן טעות שאנו נשלם עליה ביוקר.
רמה אחת מתחת
דוגמה להבדל המשמעותי בין סוגי המאבטחים, ניתן לראות בכנסים למיניהם, בהם המאבטחים מגיעים יחד עם המאובטח. בעוד שאנשי היחידה של חברת שמירה ואבטחה
נשארים עם המאובטח ומלווים אותו בכל צעד, עירניים למתרחש וקשובים לסביבה,
אנשי החברות הפרטיות ניגשים ישר לבופה ונהנים מארוחת צהריים.
ישנה סיבה טובה מאוד לכך שמאבטחי היחידה מונעים מעצמם את "תענוגות התפקיד". ארוחה שכזו הופכת את האדם למנומנם ולא מרוכז. מאבטחים אישיים צריכים להיות כמו קפיץ בכל הזמן ובכוננות מתמדת לזיהוי החשוד והחריג.
לסיכום, אני חושב שעל משרד הבטחון להפסיק להיות מונע משיקולים תקציביים
ולהתחיל לחשוב יותר גבוה. יש להפקיד את אבטחת האח"מים רק על היחידה לאבטחת
אישים ולא להביא מאבטחים סוג ב', גם אם על הנייר נראה כי הם עומדים
בקריטריונים כביכול. שום חברת אבטחה פרטית ולבטח לא כזו שזוכה במכרזים על בסיס תקציבי, המסוגלת לישר קו עם רמת אגף הבטחון והאבטחה של השב"כ. |