מאמר על הצלחה

כשאני חושב על מה זו "הצלחה" דרך העיניים "המערביות" שלנו, אני רואה משהו שקשור לכסף, עשיית דברים באופן יוצא דופן והערכה רבה מהסביבה. מילון אבן שושן מגדיר הצלחה כך: שגשוג, הישג, הצטיינות, מצוינות, הגעה להישגים, השגת תוצאה טובה.

במהלך הלימודים שלי, שמעתי הגדרה יפה להצלחה: הצלחה היא היכולת לפעול על פי הערכים שלך ולהיות אדם שפועל מתוך שיקולים של נדיבות, חופש, טוב לב וכבוד. במילים אחרות, לא רק התוצאה חשובה, אלא גם הדרך. הגדרה אחרת  להצלחה שאהבתי מצאתי אצל רובין שארמה, ב"מדריך למצוינות": "הצלחה היא הימצאות בתהליך מהנה של יצירת חיים שמשקפים את ערכינו הנעלים, את אמונותינו העמוקות ואת חלומותינו הנשגבים."  

בואו נחשוב רגע על הדימוי שיש לנו לגבי "מצליחנים", אנשים "שעשו את זה בגדול". מה יש להם? מה יש בהם? האם הם אנשים הישגיים? האם הם שאפתניים? אנוכיים? כוחניים? אם התשובה לאחד מהם היא כן, אז כדאי להטיל ספק במידת הצלחתם, שכן סביר להניח שלאנשים הללו אין שלווה פנימית. עפ"י העיקרון הראשון של האימון ההוויתי, כולנו שואפים להרמוניה, רווחה אישית ושקט נפשי. אז מה שווה הצלחה אם אין שקט נפשי?

בצד השני של הרצף יש כישלון. לעתים קרובות, הפחד מכישלון הוא פחד מצמית, פחד משתק. פחד שחוסם את הדרך להצליח. פאולו קואלו, בספרו "האלכימאי", כותב ש"מי שחי את הייעוד שלו יודע כל מה שהוא צריך לדעת. רק דבר אחד עושה את החלום לבלתי אפשרי: הפחד מכישלון." גישה דומה לגבי הצלחה וכישלון מדגים רובין שארמה, בספר אחר שלו, "הנזיר שמכר את הפרארי שלו". שארמה טוען ש"הדבר היחיד שמפריד בין רוב האנשים לחלומות שלהם הוא הפחד להיכשל, אבל כישלון הכרחי ע"מ להצליח ולגדול. כל חץ שפוגע במרכז המטרה הוא תוצאה של מאה החטאות. ירידה לצורך עלייה היא חוק יסוד של הטבע."

באימון אישי, אחת המתאמנות שלי חוותה "תקיעות" ואי יכולת לזוז בחיים שלה. כשהתבוננו יחד על המקום הזה, פעם אחר פעם, היא הבינה שה"שיתוק" שלה מקורו בפחד שלה להיכשל. הפחד מכישלון היה רוחבי: בעסקים, בחיים האישיים, בכל החוויות שלה. לאחר שחרור מהפחדים הללו, היא הצליחה לצמוח תוך זמן קצר וחוותה תחושה של עוצמה גדולה וכייף אדיר, התחושה המוכרת לכולנו מדי פעם של "ואוו". הצמיחה, כמובן, היתה בכל תחומי החיים.

אולי, בעצם, אפשר להסתכל על זה קצת אחרת. לא להסתכל על הצלחה וכישלון כנמצאים על אותו ציר, ומהווים דיכוטומיה, בבחינת "מי שלא מצליח, נכשל", אלא להסתכל על כך שאין באמת אפשרות להיכשל. כל "כישלון" הוא הזדמנות ללמוד, להפיק לקחים ולהשתפר לקראת הפעם הבאה. כמו תינוק שמתחיל ללכת, נופל וקם, נופל וקם, עד שהוא מתחיל לרוץ... נדמה לי, שגישה כזאת, מאוזנת ובריאה יותר, תאפשר למיליוני אנשים ברחבי העולם להעז, לקחת סיכונים ולהצליח, כי הרי, כפי שלמדו בוגרי הסיירת המיוחדת שלנו מהסיסמה שלהם, "רק המעז מנצח".