|
"למעשה, יש לאישיות של אדם מספר פנים חברתיים בדיוק כמספר האנשים המזהים אותו" ( ויליאם ג'יימס )
הבת שלי עונה לטלפון. מהעבר השני של הקו חברה מהכיתה שרוצה שהיא תבוא אליה. היא מכסה את השפורפורת ולוחשת לי "אמא, אני לא רוצה ללכת אליה , מה להגיד לה ?". "תגידי לה שקבעת משהו אחר" אני אומרת וברגע זה הילדה שלי שמה מסכה ומסיימת את השיחה.
אחרי ארוחת ערב אצל מכרים, אני אומרת לה "פעם הבאה אם לא טעים לך אל תגידי שזה לא טעים, פשוט תניחי בצד" והנה למדתי אותה עוד מסכה. אלו כמובן מסכות דקות שאולי הכרחיות ואולי לא, אבל כמובן שלאורך החיים אנחנו לומדים גם לשים מסכות הרבה יותר עבות.
שנים הלכתי עם מסכת "הכל בסדר" זוהי מסכה חייכנית וחמודה שהכל בסדר אצלה. התדמית שלי הייתה של מישהי חזקה ומסתדרת שהכל בחיים שלה בסדר גמור וטפו טפו טפו, אכן הרוב בחיים שלי היה נהדר, אבל גם כשהיה לי קשה או עצוב לא נתתי לאף אחד לראות. אני זוכרת שבת דודה שלי שהיא חברה טובה שלי ראתה אותי בוכה ואמרה לי שהיא לא ידעה שאני בוכה. כאילו שהיא חשבה שהפונקציה הזאת לא קיימת אצלי. השקעתי הרבה אנרגיות במסכה הזאת. דווקא בתקופות של עצבות השקעתי יותר באיפור ובגדים כאילו לכפות על התחושות הפנימיות להסתתר וגיליתי שאני שחקנית לא רעה כשאנשים אמרו לי "את נראית מצויין, בטח את בתקופה ממש טובה".
הבנתי שאני מתחזקת תדמית והיא משתלטת על החיים שלי. אני זוכרת שבלימודי הנחיית קבוצות ביקשו מאיתנו להגדיר כמה ממערכות היחסים שלנו הן אינטימיות, כמה קרובות, כמה קורקטיות וכו'. היו כחמש רמות של קשרים בין אישיים (מהקרוב ביותר לאדם זר בסופר) אני הבנתי שבגלל שאני עסוקה בלא להראות את עצמי במצבים שנתפסו אצלי כחולשה, אני מונעת מעצמי קשרים אמיתיים ונוגעים. רוב האנשים למעשה לא פוגשים אותי אלא את המסכה שאני בוחרת לשים באותו יום.
בהמשך השתתפתי בכל מיני סדנאות ולאט לאט למדתי להראות עוד צדדים (גם כאלו שנפסו על ידי כחלשים או נזקקים) ופתאום גם אנשים סביבי התחילו לשתף אותי בדברים עמוקים מהחיים שלהם ונחשפו במצבים ש"מזיקים" לתדמית שלהם.
כמה אנרגיה אנחנו משקיעים במסכות. וכמובן, שיש מצבים בהן נדרשת מסכה ואם היום קמתי בדיכאון נוראי ואני צריכה להעביר מצגת למחלקה אז אני לא אשב ואבכה יחד עם הסמנכ"לים.
הדבר החשוב הוא לבדוק איפה אני שמה מסכות שהן מיותרות ומקשות על חיי ולא מאפשרות לי להרגיש ולחוות עד הסוף. אנחנו שמים מסכות בצורה כל כך אוטומטית שלפעמים אנחנו כבר לא מודעים לזה ולפעמים גם אנחנו לא יודעים לזהות מהי המסכה ומה הפנים האמיתיות שלנו. אבל ככל שנתאמן בהורדת מסכות, לאט לאט נזכר בתווי הפנים האמיתיים, ברצונות, בתחושות וברגשות שלנו.
העניין שקשה יותר לתפוס הוא, שכאשר אנחנו מצמצים את התחושות הקשות שלנו, את העצב, התסכול, הייאוש וכו' אנחנו מצמצמים גם את שאר התחושות שלנו השמחה, האושר , שביעות הרצון. לא ניתן לצמצם תחושה אחת באופן נבדל משאר התחושות ושימו לב כשאתם בתקופה שאתם לא נותנים מקום לעצב, גם שמחה אמיתית לא קיימת.
אז אני לא מציעה שעכשיו כשאתם פוגשים מכר ברחוב ששואל אתכם "מה נשמע?" תמים , תציפו אותו בבעיות כל העולם, אבל כן שתהיו במודעות למסכות שלכם ותפעילו בחירה מתי להשתמש בהן ומתי לא.
ואולי הכי חשוב לבדוק, האם אתם משתמשים במסכות גם בבית שלכם, גם בקשרים עם האנשים הכי קרובים לכם ובאיזו מידה.
אז בניגוד לעובדה שפורים הולך ומתקרב, אני מציעה לזרוק חלק מהמסכות
יעל דגן -קסטל , מנחת קבוצות מוסמכת , מנחת סדנאות "בשבילי-השביל שלי" מנחה בפרויקט מיכא"ל, B.A. בפסיכולוגיה ותקשורת, נשואה ואם לילדה ומאמינה גדולה בשינוי והתפתחות.
http://www.facebook.com/events/343135902372613/ |