ד"ר אורי עצמון - בין משפט טבעי לפוזיטיביזם - הוגים ודעותיהם בעניין

ד"ר אורי עצמון - בין משפט טבעי לפוזיטיביזם - הוגים ודעותיהם בעניין  

במאמרו, מסביר   סמית את הביטוי   "חובה לכאורה" כמצב בו לאדם כלשהו במצב מסוים יש חובה לכאורה לבצע פעולה מסוימת, וזאת רק כאשר יש סיבה מוסרית לאותו האדם לבצע את פעולה,   עד שתהיה   לו סיבה מוסרית שלא לעשות את הפעולה וסיבה זו תהיה חזקה לפחות כמו הסיבה שלו לבצע את הפעולה, ואז, אם הוא לא יבצע את הפעולה, הוא יהיה לא צודק. ניתן לומר כי התפישה המקובלת כיום היא חובת הציות באופן רך וכי חובה זו היא החובה לכאורה, דהיינו, חובה יחסית, שלא גוברת על כל אינטרס ללימודים או לאינטרסים אחרים. ע"פ מאמרו של סמית ניתן להבחין במציאות המוסרית מחשבתית שלנו בין רמות שונות של עשיית רע. ניתן לנסח שני עקרונות שיוכלו לשאת את משקלה של החובה לכאורה:   ראשית, שהחובה לכאורה רצינית רק אם היא פעולה שמפרה את החובה ואינה ממלאת אף אחת אחרת איננה נכונה.   שנית, שהחובה לכאורה היא רצינית אם הפרתה תגרום לפעולה גרועה באופן ניכר שמסיבות אחרות היא כבר איננה נכונה. עקרונות אלה, שמהווים בדיקה לקביעת משקלה של החובה, קרובים זה לזה ויישום של כל אחד מהם להתחייבות נתונה לכאורה מהווה מדד מספיק, אבל סמית מיישם אותם לחובה לכאורה משוערת כדי שטיעונו יהיה משכנע יותר. יצוין כי סמית במאמרו מבחין בין שני סוגים של "חובה לכאורה" על ידי אבחנה בין שני הסוגים השונים של הצהרות שהיא מתייחסת אליהם. "הצהרה ספציפית" טוענת שלאדם מסוים יש חובה לכאורה לבצע פעולה מסוימת. בניגוד לכך, קיימת "הצהרה כללית" (למשל חובת ההורים לכאורה לטפל בתינוקם) שטוענת שכל מי שמתאים לתיאור מסוים חייב לכאורה לבצע סוג מסוים של פעולה כאשר יש לו הזדמנות לעשות אותה.   לכן סמית טוען שלאדם מסוים יש חובה ספציפית לכאורה לבצע פעולה ,וזאת במידה וההצהרה שאומרת שלאותו אדם יש חובה לכאורה לבצע את הפעולה   היא נכונה, ושיש לו חובה כללית לכאורה לבצע את הפעולה במידה ואותו אדם   מתאים לתיאור כל שהוא וההצהרה הכללית "לכל אלה בעלי התיאור הנ"ל יש חובה לכאורה לבצע פעולת זו" היא נכונה.

סמית טוען במאמרו שאין זה ברור כלל ש"החובה לכאורה לציית לחוק" אכן קיימת. הוא גורס כי צריך להוכיח זאת במקום להניח בשמחה את קיומה וכי אסור לנו להיות מושפעים מדעות והורדות קונבנציונאליות כי הרי "עצם קבלת פקודה המגובית ע"י כוח, מעוררת בנו רצון לסרב   יותר מאשר לציית". סמית' יוצא כנגד אלה שמתייחסים לחובה לכאורה לציות לחוק כחובה כללית, שכן לדעתו יש להתייחס לכך כחובה ספציפית מהפן המוסרי, והתבוננות שכזו תקל את הניתוח לגבי טיב התנהגותם של האנשים כאשר הם עוברים על החוק. עוד טוען סמית שלמרות שלנתינים של ממשלה יש חובה לכאורה לציית לחוקים מסוימים (כלומר, כאשר לחוסר הציות יש תוצאות לא נעימות או אם הוא מעורב בפעולה שהיא רעה במהותה), אין להם חובה לכאורה לציית לכל החוקים. גם אם כל אחד יפר את החוק במקום שלא ייגרם נזק לאיש, לא ייגרם נזק לחברה. ע"פ סמית ניתן לסכם בברור שחוק יכול להיות חוק רע, אם נקבל אותו מראש רק בגלל שהוא חוק. זה בעייתי, אם נוותר על ההנחה שחוק הוא מוסרי מעצם היותו חוק, נפטר מטיעונים כמו "אבל זה החוק", שהם לא מספקים. לא תושג המרה האמיתית אם נטשטש בין השדה המוסרי לנורמטיבי.

ניתן לומר שיש הבדל בין הטיפול של "פוזיטיביסט" בשאלת החובה לכאורה לציית לחוק לבין טיפולו של איש "משפט הטבע"   בשאלה זו. אנשי הטבע יטענו שלא מדובר בסוגיה מורכבת . חוק יהיה בתוקף רק אם הוא נובע מטעמי מוסר וצדק, הרי שבהעדרו אין כל סיבה ציות לחוק. מצדדי הפוזיטיבים רואים את העניין באופן מסובך יותר בגלל שהם מקבלים את רעיונות המוסר והצדק אך לא ככלי גורף. לכן ניתן להבדיל בין מצב בו אי המוסריות הנגררת מביצוע החוק פחותה מאשר העיקרון של הציות לחוק ובמקרה שכזה נבקש את הציות לחוק, לבין מצב בו אי המוסריות הנגררת מביצוע החוק היא משמעותיות וקריטיות יותר מאשר העיקרון של ביצוע החוק והרי שאז לא נציית לחוק.   השאלה החשובה שצריכה להישאל בנושא היא האם יש חובה לציית לחוק בלתי מוסרי ?