מודעות-עצמית ומודעות-רוחנית, מתוך הספר "ריפוי אשמה ונשמה", מרגלית זהר אילון

מודעות-עצמית ומודעות-רוחנית

   לעתים, בתהליך של ריפוי מחלה או כאב, אנו מנסים לשחרר חסימה התקועה בגופנו כמצבור אנרגטי כלוא, אך איננו מצליחים באמצעים הרגילים הננקטים בדרך כלל בריפוי הרוחני-האנרגטי. אנו מנסים הטענה אנרגטית אל המקום החולה, מפעילים מגנוט של החסימה ומשיכתה החוצה, מבצעים "ניתוח אנרגטי", מצהירים שוב ושוב מתוך בחירה מודעת "אני משחרר את החסימה", אך התהליך אינו מתקדם, החסימה אינה יוצאת, ואנו עדיין חולים וכואבים. מדוע זה קורה?

  הדבר עשוי לנבוע משתי סיבות שונות בתכלית:

האחת: איננו מצליחים כיוון שהנשמה לא שחררה את החסימה.

השנייה: איננו מצליחים כיוון שהאגו טרם שחרר את החסימה.

  יש הבדל גדול בין המקרים על אף שהתוצאה זהה בשניהם, ובכל מקרה החסימה לא משתחררת. אנו ממשיכים לסבול מכאב או ממחלה, ואיננו מבינים מדוע כל מה שעשינו לא עזר, לא ריפא ולא שיפר את המצב.

  כאשר האגו אינו משחרר את החסימה, זה משום שהאדם לא מוכן למחול, לא מוכן לשחרר את הפגיעה, את הטראומה או את הרגשות השליליים שנוצרו בו עקב אירוע מסוים בחייו. אם למשל אדם סבל בילדותו מהתעללות מצד אביו, אביו הכה אותו והשפיל אותו, האדם גדל, אך הכאב הרגשי ממשיך ללוות אותו ואינו מוצא הארקה.

  כאב רגשי זה עשוי לגלוש על גדותיו עקב עומס פנימי או להתעורר עקב ניסיונות המערכת האנושית לעודד תהליכי ריפוי עצמי ולצוף ולעלות מתוך מצב ההדחקה בו הוא נמצא. הכאב עולה כמצבור אנרגטי, אך לעתים לקראת שחרור נתקע ברבדים עליונים, שם המחלה או הכאב הפיזי מתעוררים כתזכורת לאדם שעליו להיות מודע לקשר בין המחלה הפיזית לבין הכאב הרגשי שהוא נושא בחובו ועליו לבחור בחירה מודעת לשחרר את הכאב.

  לעתים קרובות אומר האדם: אני רוצה לשחרר את הכאב הפיזי, את המחלה, אני לא יכול לסבול עוד, אך מצד שני הוא אינו מוכן לסלוח לאביו לעולם על מה שעשה לו. זו צורה שבה האגו אוחז בכאב, באותו מטען האנרגטי ואינו משחרר.

  יש לברר איזו תועלת צומחת לאדם מהאחיזה הזו, איזה רווח רגשי היא מעניקה לו ולהבהיר לו שהרווח הוא שקרי. כל חשיבה של חושך היא שקרית, וכל אנרגיות החושך הן שקריות. הן גורמות לאדם להאמין שיש לו תועלת מהן, אך לאמיתו של דבר הן אינן מועילות לו במאומה.

הבנת התכנים המצויים בעומק הנפש דורשת עבודה של מודעות-עצמית.

  לעומת זאת כאשר הנשמה אינה משחררת או אינה מאפשרת שחרור של מטענים שליליים, היא עושה זאת למען האדם כדי שילמד שיעור כלשהו. היא מעכבת את שחרור הכאב כדי שהאדם יחקור וישאל שאלות, יחפש תשובות, ינסה להבין מה מקור החסימה, ומדוע היא הופיעה. הנשמה רוצה לעורר באדם מודעות למטענים הרגשיים שבבסיס המטענים האנרגטיים ולכאב הרגשי בשורש הכאב הפיזי שהוא חש ובעיקר שיבין מהו השיעור שעליו ללמוד מן ההתנסות שיצרה אותם.

  ברגע שהוא נעשה מודע (ובתנאי ששחרר את החסימה מאחיזתו של האגו) אין יותר צורך לעכב את שחרור החסימה, וכך מתרחשת פריקה אוטומטית של המצבור האנרגטי השלילי שגרם לכאב או למחלה, וזה משתחרר לו ועוזב את האדם. ברגע זה ממש הוא מבריא!!

הבנת התכנים המצויים ברובד הנשמה והבנת בחירותיה דורשת עבודה של מודעות-רוחנית.

  הנשמה מעוניינת שהשיעור של האדם יושלם. אם נפטור אותו מהכאב מבלי שלמד ממנו מאומה, זה יהיה בזבוז זמן, והסבל והאומללות שחווה יהיו לחינם. על כן אין לשלול מן האדם את השיעור החשוב הזה. כשהסבל מקבל משמעות תוך הסבר ולימוד, הוא משתנה למשהו אחר. האדם זוכה בתובנה פנימית עמוקה לגבי הדרך שעליו לעבור בעולם הזה. הוא לומד לקחת אחריות. הוא לומד על חופש הבחירה שלו ועל הבחירות שהוא עושה וצריך לעשות יום-יום שעה-שעה.

  הוא לומד שסבלו אינו לשווא, כי אם סוג של התנסות ולימוד, וברגע שהוא לומד את השיעור הסבל משתחרר ולא חוזר עוד. כלומר, ההבדל בין שתי הסיבות הוא ברווח לאדם. במקרה הראשון נדמה לו שהוא מרוויח מאי שחרור החסימה, ובמקרה השני הוא לומד שהוא מרוויח כשהוא משחרר את החסימה. הרווח הוא לימוד, הבנה והארה המולידים צמיחה, חוסן פנימי, התבגרות והעצמה.

  כאשר אדם נאחז בחסימה בגלל רווח שקרי, הדבר מביא אותו לידי תקיעות וקיבוע המצב במקום להתפתחות ולצמיחה. כתוצאה מכך חלה             הרעה במצבו בכל הרבדים ובכל הרמות (הפיזי, הנפשי, והרוחני-האנרגטי). הוא חווה היחלשות במקום העצמה. האדם אינו מתקדם, אינו משתפר, אינו זוכה להגשמה עצמית, מחלתו מתגברת וכמוה מצוקתו, הוא מאבד שליטה וחווה קריסה מוחלטת של כל המערכות, לעתים עד מוות.

  לעומת זאת, כאשר האדם מבין שהוא עשוי להרוויח דווקא משחרור החסימה ולא מהאחיזה בה, הוא בוחר לשחרר אותה, ובחירה זו מובילה אותו להתפתחות, לשליטה עצמית על הגוף והנפש וללימוד כיצד ליצור בעצמו את מציאות החיים שלו ולהגיע להגשמה עצמית.

  מדוע, אם כן, מתקשה האדם כל כך לבחור באור אפילו כשהוא מבין את חשיבותו לשינוי ולריפוי? מדוע מתקשה האדם כל כך לבחור באור גם כשהוא מבין את הקשר שבין מצבו ובין הצורך לבחור באור? מדוע הוא נשמע לקולות שאומרים לו "אני לא מסוגל לשחרר את הפגיעה", "לעולם לא אסלח", "אני לא יכול להשתחרר מן הכאב"...? כי האגו שלו מאוים!

  כשהאדם משחרר מטענים של חושך, הוא מתמלא באור ומתקרב לאיחוד עם האלוהות, עם היקום, עם אור-האינסוף. שם בלב האיחוד היחידה הבודדת מוותרת על קליפתה ומתמזגת עם הכלל, שוב אין מקום ל"עצמי". ואז, מה יהיה עליו, על "האני"? האם יושמד? ייעלם? לא יתקיים עוד? מצב זה מפחיד את האגו, וכיחידה בודדת ועצמאית בעולם הוא יעשה הכול כדי להגן על עצמו, להמשיך את קיומו, ומה שמבטיח את קיומו הם הרגשות של האני הבודד, המתאפיינים בכאב, בסבל, באומללות. הוא נאחז ברגשות הללו כטובע הנאחז בקש מתוך אשליה שהם מצילים את קיומו. מכאן שתפקידו של האגו להקשות עלינו את הבחירה!

  על האדם לשחרר את הפחד הזה. עליו להבין ששחרור החושך מתוכו לא מאיים עליו, לא מסכן את אישיותו ואת ייחודיותו ולא יביא עליו את הקץ. אם יבין שגם האיום הזה על האגו הוא שקרי, יוכל ביתר קלות לשחרר את המטענים ולשנות את דפוסי החשיבה השליליים שלו.

  ביכולתו לשמר את האגו שלו, אך הפעם להפוך אותו לכוח דוחף ומכוון, למנוע שניתן להפעילו ולרתום אותו להשגת המטרות העליונות שלו, להפכו לביטוי של רצון הרוח שלו, להגשמת הייעוד הגבוה שלו, לייצוג האלוהות על פני האדמה והפעם מצד האור ולא מצד החושך.

ויתור על האור שבָנו - יביא למותנו.

ויתור על החושך שבּנו – יביא אותנו לחיות חיים של שפע ושמחה, הגשמה ומילוי, סיפוק ואהבה.