|
להתחפש, זה בעצם לחפש
השעה הייתה כבר שעת ערב מאוחרת עת נכנס יוסי אל ביתו לאחר עוד יום עבודה מתסכל. איש לא חיכה לו, מלבד כלבו בובו אותו מצא לפני כשנה כשהוא מוזנח ורעב.
יוסי הניח את תיקו ליד השולחן הריק, התיישב על הכורסה שלא מזמן קנה וליטף את בובו שרק חיכה לאות, קפץ והתיישב על בירכיו של יוסי.
לפחות אתה מבין אותי שח יוסי לעבר בובו, כל יום אותו דבר, אני קם בבוקר הולך לעבודה עושה את כל המוטל עלי בצורה הטובה ביותר,מעולם לא העירו לי, או החזירו לי טפסים לתיקון או להשלמה, אפילו על מפגש הקפה שמתקיים באופן לא פורמאלי בשעה 10:00 בקפיטריה אני מוותר.
את הסנדוויץ' שהבאתי לארוחת הצהריים אני מעדיף לאכול בחדרי, אין ספק שכך אני מנצל את הזמן הכי טוב בעוד כולם יוצאים יחד לאכול צהריים (ובעצם נעלמים לכמעט שעה שלמה הפסקה) העיקר להספיק הכל ובזמן.
והנה מתקרב לו חג הפורים אמר יוסי לעצמו, ובמקום להנות, לצחוק ולבלות במסיבה שמארגנים החברים במקום העבודה, שוב תתנהל שיגרת קריאת המגילה וחזרה לבית ריק ועטוף שעמום.
בא לי לעזוב הכל, לקום וללכת רחוק למקום שם לא מכירים אותי, אז אוכל להרגיש חופשי לדבר בלא לעשות חשבון מה יאמרו, לעשות את מה שאני באמת אוהב, ליהנות מהחיים ולא סתם להעביר אותם.
יוסי לקח לידו את השלט והדליק את הטלוויזיה, השעה הייתה עדיין מוקדמת, ומהדורת החדשות היומית עדיין לא החלה, הזדמנות טובה לזפזפ בין התחנות השונות, כשלפתע תוך כדי זיפזופ משכה את עינו של יוסי כתבה על רוית, מאפרת מקצועית העובדת שנים בתיאטרון העירוני. רוית סיפרה בנפלאות האיפור ואיך למעשה האדם שנכנס שונה לחלוטין מהאדם שיוצא, עד כדי כך שמי שלא יודע לא מזהה אותו. רוית ניצלה את ההזדמנות וסיפרה איך באחד מימי הפורים ביקשה מחברתה יעל לאפרה כך שתיראה כאישה מבוגרת.
בדרכה הביתה ראתה את אימה צועדת לקראתה ולהפתעתה הרבה לא זיהתה אותה כלל, ולהיפך פנתה אליה בשאלה אשר התפתחה לכדי שיחה קולחת.
זהו, מצאתי, מצאתי צעק יוסי בקול כשהוא קופץ משמחה על הרעיון שעלה במוחו. בובו שנבהל מהצעקה החריגה קפץ בבהלה ורץ לפינת החדר.
יוסי ניגש אל ספר הטלפונים ואיתר את מספר הטלפון של רוית, וכשהוא אחוז התרגשות סיפר לה על רצונו וכוונותיו.
ערב חג הפורים ניגש יוסי אל הסטודיו של רוית, ולאחר שעה קלה יצא משם אדם שונה, אין ספק שאיש לא יכיר אותו, אפילו הוא כאשר הסתכל במראה לא האמין שכך אפשר לשנות מישהו.
לאחר קריאת המגילה, שם פעמיו אל המועדון המרכזי הממוקם באחד מהרחובות הצדדיים של העיר, אלפים כבר התכנסו כשהם מחופשים, חלקם ליד הבר שם זיהה חלק מחבריו למשרד, חלקם רוקדים ואחרים סתם מפטפטים.
זהו הגיע הזמן, אמר יוסי לעצמו, הרי אין איש שיזהה אותי, ניגש אל הבר והזמין כוסית משקה, בדיוק לידו עמדה עירית והוא החל לשוחח עימה שיחה קולחת מלווה בבדיחות ובקולות צחוק. שיגעון אמר יוסי לעצמו המצב אפילו טוב משחשבתי, הגיע הזמן לגשת לרחבת הריקודים שם החל לרקוד ולפזז כשהאנשים מסביב מוחאים כף, חלקם מצטרפים וחלק מעודדים. איזה כיף שאיש לא מזהה אותי כך אני יכול להיות מי שאני באמת וליהנות, איזה כיף ליהנות.
שעה הצטרפה לשעה ותחושת החוויה הלכה והתעצמה, בזוית עינו הבחין יוסי ברחל מהמשרד כשהיא רוקדת לבדה, קדימה זאת ההזדמנות אמר יוסי לעצמו, הוא פנה אל רחל ושאל אם תואיל לרקוד איתו ריקוד אחרון לפני שיכבו האורות (והוא יחזור לשגרת יומו העלובה). בשמחה אמרה לו רחל, ודרך אגב יוסי התחפושת שלך פשוט מדהימה, אם לא הייתי מכירה אותך כל כך טוב הייתי חושבת שמיכל מבולבלת כשאמרה לי שהאיש מאחורי המסכה זה בעצם אתה.
יוסי עמד המום, שתק ממושכות ואז שאל בגמגום, את רוצה להגיד לי שאתם בעצם ידעתם כל הזמן שמאחורי המסכה זה בעצם אני?
בעצם לא מיד בהתחלה אמרה רחל ואולם כבר לאחר זמן קצר החלו הלחשושים בין החברים במשרד, וכולם אף התפעלו מיוסי התוסס מלא שמחת החיים אשר שונה לגמרי מיוסי השקט ונחבא אל הכלים שהם מכירים מהמשרד.
אם כך כולם ידעו כל הזמן אמר יוסי לעצמו תוך כדי הליכה אל מרכז רחבת הריקודים וברקע מהדהדת בראשו השאלה המטרידה, למה בעצם הייתי צריך תחפושת ומסכה כדי להיות מי שאני, ליהנות ולהיות מאושר? |