|
לא פעם תשמעו את הביטוי כפר גלובלי קטן, בהתייחס לנגישות שיש לנו לחלקים שונים בעולם. לכולם היום יש מאות חברים בפייסבוק וכל יום הם מכירים אנשים חדשים. ואני שואלת, אלו באמת חברים? אני באמת מכירה כל פינה על פני הגלובוס כאילו היה זה כפר קטן?
רבים רואים ברשת פתח לעולם חדש של אפשרויות לידע, למשחקים, ולהכרת אנשים ומקומות חדשים. אבל אם נבחן את התופעה נראה שאין לנו באמת חברים מהרשת, להיפך. השימוש במחשב מרחיק אותנו מהחברה האנושית ולא מקרב אותנו אליה. במקום להתקשר ולהיפגש עם חברה, אנחנו יושבים מול המחשב וכותבים. כבר אין מגע אישי, אין קשר בין העיניים, אין חיבוק חם או ליטוף על הכתף, אנחנו לא יכולים לקרוא את שפת הגוף של בן שיחנו כי אנחנו בכלל לא רואים אותו.
במקום שילדינו ירדו אחר הצהרים לשחק בגן המשחקים עם החבר הם מצוטטים באינטרנט או מגדלים ירקות ברשת, אבל הם לא באמת יודעים מה הריח של פרח או איך מרגיש עץ כי הם לא חווים את הטבע, אולי בתור רקע בשומר המסך.
אנחנו אוספים חברים בפייסבוק כמו שהיינו אוספים חרוזים לשרשרת, אבל אנחנו לא באמת מכירים אותם, אנחנו לא יודעים מה באמת משמח אותם כי הם חברים של חברים של חברים, ואנחנו אף פעם לא נשב איתם לקפה.
כשאנחנו שואלים חברה "מה שלומך" היא יכולה לענות שאצלה הכל בסדר ואכן על פניו מעבר לדפי הרשת, התשובה משמחת אותנו, אבל לו היינו פוגשים בה היינו רואים כמה רזתה לאחרונה, וכמה שרירי פניה מתוחים והיינו מבינים כי היא חווה תקופה לא קלה. במבצ כזה נוכל לעזור לה ולהיות לצידה, אבל עלינו לדעת מה היא באמת מרגישה ולא רק מה היא כותבת בדפי הרשת.
רשת חברתית היא רעיון מוצלח, השאלה היא מה עושים איתו. האם הרשת עוזרת לנו להכיר אנשים חדשים ולשמור על חברויות קיימות או שהיא הפכה כל כולה לעולמנו האישי? האם אנחנו חיים במציאות או במציאות המדומה? האם שכשנהיה חולים, באמת יהיה מי שיבוא להכין לנו מרק או שאולי נקבל תמונה של מרק במייל?
הרשת גורמת לנו להיות פאסיביים, פחות לעשות ולפעול, ופחות לחוות מגע אנושי. אנחנו כבר לא מקבלים את המידע המלא על האדם שמולנו כי אנו לא חשופים לאותה תקשורת סמויה של מבע פנים, תנוחת עמידה, אינטונציה של הדיבור או כל התנהגות לא מילולית של האחר. אנחנו לא רואים אותו ולכן גם לא יכולים לקלוט ממנו תחושות ואינטואיציות, אנחנו יכולים ללמוד עליו רק מה שהוא כותב לנו וזה לא הרבה וגם לא תמיד נכון.
הבסיס לחברות טובה ואמיצה הוא קשר אישי, רשת אינסופית של חוטים דקים הקושרים ביני לבין חבריי ואת הרשת הזאת יש לתחזק באופן קבוע ואקטיבי להתעניין אחד בשני, לשוחח בטלפון ולהיפגש. אין תחליף למראה עיניים וחיבוק חם, ואת אלו לא ניתן למצוא ברשת. |