פרשת פיקודי: הכוח של הפקודה והכוח של התפילה.

פרשת פיקודי

פרשה זו מביאה אותנו לחלק השני של הצמד ויקהל פיקודי שהשנה מופיעים בנפרד.
שבוע שעבר למדנו לאסוף להקהיל את כל הדברים הטובים בחיים שלנו והשבוע כל מה שנשאר לנו לעשות זה לתת פקודה!!!

השורש של פיקודי - פ.ק.ד. מעכשיו מתחילים להיות המפקד העליון בחיים.
מה זה אומר? מפקד שנותן פקודה, הוא צריך להפעיל שיקול דעת ויש לו אחריות על אלה שהוא פוקד עליהם.
אם אני פוקדת על האנרגיות רק כדי להאדיר את עצמי, את האגו שלי , אז התוצאה של זה תהיה בלגן.
אם אני מבינה שהאנרגיות הללו הן כבר שלי והן ניתנו לי כדי להשפיע איתם טוב על סביבתי כי זו האחריות שלי אזי התוצאה הסופית היא לטובתי שלי.

זה מתחיל מלקום בבוקר ולתת פקודה ליום שלי : "יום יקר שלי היום אנחנו ביחד נעזור לי להוציא את המיטב שבי שישפיע טוב על העולם סביבי ועל חיי".

הכוח שנמצא ביקום השבוע – עוזר לנו לקחת פיקוד על החיים שלנו.

עוד עניין שיש בשורש פ.ק.ד - פקיד.
תפקידו של הפקיד לבצע את המטלות המוטלות עליו באחריות רבה, סומכים עליו שיעשה את הסידורים והפעולות הנדרשות. פקיד צריך להקשיב ולא לשפוט, תפקידו להעביר הלאה דברים רבים, הוראות שונות, ליצור רצף פעולות וזאת באחריות שהדברים יתקיימו בצורה הטובה ביותר לטובת אלו שהפקידו בידיו את העניין.
אנחנו קיבלנו אנרגיה, ידע והאחריות היא עלינו להשפיע איתו בצורה הטובה ביותר ולהביא אותו לטובת הכלל.

אלה 2 הדברים המרכזיים בפרשה והזוהר בפרשה ממשיך כמו בפרשה הקודמת לדון בעניין התפילה.

במסכת יבמות מסופר על "גבר  ש'במקרה', טייל לו על הגג ופתאום נפל ובבת-אחת, 'נתקע' ביבמתו" . (כלומר נהייתה כאן הזדווגות).
מה הקשר ולמה הזוהר בכלל מתעסק עם הסיפור הזה.

כמובן שהכל צפנים וקודים וכשמדובר בזכר מדובר באנרגיה של האור שצריכה כלי שזה הנקבה.
וכל עניין התפילה זה לחבר את שני אלו.

כשאנחנו נושאים תפילה ומפעילים את הרצון האמיתי לאור ואת כוונת הלב ומתרגלים את זה יום יום. יום אחד בלי שום התראה מראש, תרגישו כאילו נפלתם מהגג והתחברתם, כי נוצר החיבור של כל המבנה של 'עץ חיים' שימשוך אל חיינו את האור.

לא מדובר רק בתפילה, כי אנשים רבים מתפללים ולא נתקעים ותפילתם היא לגמרי תפלה.
זה המדיטציות שאנו עושים, זה ה'אנא בכוח', זה צירופי האותיות וזה כל פעולה ופעולה במשך החיים שלנו שאנחנו עושים.
כל העבודה הרוחנית שאנו עושים היא תרגול לרגע הזה שיקרה, רקע ההתקעות – החיבור, הכל בשביל אותו הרגע, אותה השנייה, אותה צומת הדרכים שבה תקרה הקפיצה הקוונטית שלנו.
עד לרגע הזה אנחנו צריכים להשקיע להתאמן לתרגל עד שזה יקרה וזה קורה לרוב בלי שנרגיש בכלל ופתאום אנחנו כבר במודעות החדשה בחיים החדשים.

אומר הזוהר "בוא וראה, זהו שאמרנו באלו ההיכלות כולם כל אלו הסדרים הם כלל אחד, דהיינו לכלול היכלות התחתונים בהיכלות עליונים".
המטרה היא כפי שאמרנו לחבר בין העולמות בין ההיכלות שהיכל זה אותיות כלי.

"משה כשהיתפלל על אחותו לא האריך בתפילה, משום שכתוב 'אל נא רפא נא לה' ולא האריך ביותר משום שהוא אדון הבית שהיא המלכות, ומשה היה מרכבה לז"א שהוא אדונה וע"כ פקד ביתו כראוי"

כשמגיעים לרמה הזו של מודעות שנקראת משה, נוצר הזווג. כשאתה נמצא שם – אין צורך להרבות במילים "אל נא רפא נא" וזהו, חיבור, יש ריפוי. אחותו של משה שחלתה בצרעת שהיא מחלה קשה שאין לה מרפא, נרפאת במשפט אחד שאמר משה.
כי ברגע שישנה המודעות של משה, אין צורך יותר בשום תפילה שתחבר, כי החיבור כבר קיים האור כבר תקוע בתוך משה שהיה הכלי לאור ואז פשוט נותנים פקודה לאנרגיה לרפא וזה מיד קורה.
אבל לפני שאנחנו מגיעים למדרגה הזו אנו צריכים להרבות במילים בצרופים בלהתאמן שוב ושוב יום יום.
משה התאמן על זה 80 שנה ועוד כמה גלגולים לפני.

הזוהר ממשיך ומספר על דו שיח שמנהל רבי שמעון עם אדם ראשון: "אשרי חלקך אדם ראשון בחיר כל הנבראים הנמצאים בעולם שהגדיל אותך הקב"ה על הכל והכניסך בגן עדן והתקין לך ז' חופות להשתעשע בו, בענג נעם העליון כש"א לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו"

רבי שמעון אומר לאדם הראשון: אותך הבורא שם בגן-עדן שזה המקור והשורש לאור הנקראים חכמה ובינה, הם העולמות עליונים ועולם המלכות הוא העולם התחתון של אדם ראשון שהיו בחיבור שלם.
במצב שכזה אין בעיה לטייל ולהנות בגן-עדן בעולמות עליונים לבלות ב- 7 ההיכלות.
נאמר גם על אדם ראשון שראשו בשמיים (בינה), ורגליו באדמה (מלכות).
זה היה המצב הטבעי של אדם ראשון, של הנשמה הראשונה שאנחנו כלולים בה ולכן זה גם המצב הטבעי שלנו. לטייל בכל העולמות ולהרגיש גן עדן.
זה אומר חיים של שעשועים (לא משעמם בגן-עדן). מי אמר שבאנו לסבול!?

חוכמה ובבינה הם מצב של גן-עדן ופה מטייל האדם הראשון. הקבלה קוראת למצב הזה "אור דחוכמה". האור במצב הזה כל-כך עוצמתי, כל-כך גדול שאם לא נבנה החיבור בצורה הנכונה, אם לא התאמנו והתאמנו על להפוך את הרצון לקבל לעצמי בלבד ולרצון לקבל על מנת לתת נשרפים בעוצמה הזו.

כדי לקיים את העולם שלנו פה, אנחנו צריכים קצת מהאור הזה, לא את כולו, אנחנו לא מסוגלים להכיל את כולו.
והקצת הזה ניקרא בקבלה "הארת החוכמה" שמגיעה אלינו דרך עולם או ספירת חסד ולכן העולם שלנו ללא חסד לא יכול להתקיים.
והזוהר ממשיך:

"עד שנדחו רגליך אחר עצת הנחש הרע ההוא ונגרשת מגן עדן, וגרמת מות לך ולכל העולם, כי עזבת אלו העדונים שלמעלה ושלמטה ונמשכת אחרי אלו השתוקקויות הטמאות, הנקראים ראש פתנים, אשר הגוף נמשך אחריהן ולא הרוח. עד שבא אברהם החסיד והתחיל לתקן העולם ונכנס באמונה הקדושה והתקין למעלה ולמטה באלו רקיעים העליונים ובאלו הרקיעים התחתונים להתאחד זה בזה ולהתקשר זה בזה " 

רבי שמעון אומר, כל הסיפור שסיפרתי היה שריר וקיים עד שנעשה החטא הראשון.
(נושא הנלמד בהרחבה בקורסים שלנו לקבלה)
מרגע שנולד החטא נולד איתו הצמצום, החסר והמוות (המות לא היה קיים בגן עדן) וכתוצאה מזה נוצרו החיים שאנחנו מכירים שהם לא כל כך גן עדן.
המוות קיים רק בעולם שלנו שנתון במסגרת של זמן,  עבר, הווה, עתיד.
האר"י הקדוש מסביר שהבריאה החלה ע"י יצירת הקו שיצר תחום, כי לקו יש התחלה וסוף אבל קודם, לפני סיפור גן עדן היה הכל כעיגול השלם שאין לו התחלה ואין לו סוף.
היציאה ממצב גן-עדן, הנפילה בעולמות היא שבראה את המות, את הסוף.

סיפורו של אברהם אבינו, הוא סיפור החסד בעולמנו המאפשר לקבל את "הארת החכמה" בלי להישרף. שע"י החסד ניתן לחבר בין העולמות ולהרגיש גן עדן בלי ליפול.
ב"ספר היצירה" אברהם אבינו מלמד את כוח הצרופים והאותיות  שבהם נברא העולם והכוח של החסד ואת הצרופים הללו חז"ל הכניסו לסדר של תפילות, של עליה מדורגת עד להתחברות.

כל לימוד רוחני בזוהר הוא סוג של התחברות לאותן אותיות ובנית המדרגות שלנו לקבל את 'הארת החכמה' וצריך לחזור על הלימוד שוב ושוב עד שפתאום בלי להרגיש האור יתקע בנו.

אבל אומר הזוהר:
"היכל ראשון הינו יסוד ומלכות שהוא ראשון ממטה למעלה הוא התחלה לסוד האמונה, דהיינו מדרגת הראיה שבאמונה שבה נביאי האמת היו רואים מתוך המראה שאינה מאירה הזו שהיא מלכות שאצילות"

התנאי לחיבור זה האמונה. ללא האמונה אין בכלל סיכוי שיקרה החיבור.
ללא האמונה כל ניסיון לטפס מעלה יסתיים בנפילה גדולה מטה ולא חשוב לאיזה גובה נגיע בידע בתפילות וכו'.

עוד מוסיף הזוהר שמשה התנבא ממדגה גבוהה של חיבור ולכן הוא ראה "מאספקלריה מאירה" ראה הכל ברור ומובן בלי הצורך לפרש בעוד שכל יתר הנביאים התנבאו "מאספקלריה שאינה מאירה" כלומר רואים, אבל לא ברור מה רואים וצריך לפרש וזה נהיה מסובך.

ומוסיף הזוהר על התפילות:
"ואם היא תפלת יחיד היא עולה עד שמגעת לפתח היכל הזה, שממונה הזה עומד בו. אם יפה היא תפלה ההיא לכנוס לפני המלך הקדוש, מיד הוא פותח פתח ומכניס אותה. ואם אינה יפה דוחה אותה לחוץ ויורדת ומשוטטת בעולם, ועומדת ברקיע התחתון מאלו הרקיעים שלמטה המנהיגים בעולם. וברקיע ההוא עומד ממונה אחד ששמו סהדיאל, הממונה על הרקיע הזה ולוקח כל אלו התפלות הנדחות הנקראות תפלות פסולות וגונז אותם עד שאדם ההוא חוזר בתשובה"
אם חוזר בתשובה לפני אדונו כראוי, ומתפלל תפלה אחרת טובה, הנה תפלה ההיא הטובה כשעולה לוקח ממונה ההוא סהדיאל את התפלה הזו הפסולה ומעלה אותה למעלה עד שנפגשת בתפלה ההיא הטובה ועולות ומתערבות יחד ונכנסות לפני המלך הקדוש"
כמובן שהכוונה בלחזור בתשובה זה תשוב-ה. ה' המיצגת אותי ואת החיים שלי צריכה לשוב למקורה למקור הנשמה ולא קשור בלבוש וכו' אלא במודעות שבה חיים ופועלים בעולם הזה.
כל התפילות שלנו למיניהם לא  הולכות לאיבוד אומר הזוהר.
אם עדיין לא היינו במודעות הנכונה, התפילות שלנו נגנזות עד שנגיע למודעות של משה וזה קורה לנו מידי פעם לרגעים ואז ברגעים הללו אם נשאנו תפילה היא נכנסת ומביאה איתה את כל התפילות שהיו.

שבוע טוב ושתפילותכם יתקימו לטובה ולברכה.

http://www.himel-center.interclick.co.il/