פרשת ויקהל: לאסוף ולהקהיל את הדברים הטובים שיש לנו בחיים.

פרשת ויקהל

פרשות שבוע זה ושבוע הבא מופיעות לפעמים כצמד בשבוע אחד ולפעמים כמו השנה (שנה מעוברת) בנפרד.

כל הקורה בפרשת ויקהל התרחש יום אחרי יום-כיפור שהיה גם יום שבת.
כלומר השבת הקרובה שבה מופיעה שיא הכוח של הפרשה, היא שבת של יום אחרי יום-כיפור. וכל שבוע הזה אנחנו נמצאים באנרגיה של יום כיפור. יום כיפור הוא יום אשר בו מתקיימת התחברות למחסן האנרגיה הקוסמי הנקרא בשם "בינה".

פרשת ויקהל שהיא אחת הפרשות הכי ארוכות בתורה (122 פסוקים) חוזרת ומדברת שוב על בניית המשכן, מידות, חומרים, בדים, לולאות, ועוד.

מדוע יש חזרה שוב ושוב על הפרטים?
כדי שנבין כי עבודה רוחנית היא מאוד מדויקת. כל רגש יוצר התנהגות, כל מחשבה יוצרת מציאות, הכול מדויק מאוד.
ואז כאילו בלי שום קשר מופיעים שלשה פסוקים כאילו לא שייכים.

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם.   שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.  לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". 

נשמע מאוד דתי  ולא אמין שהרי המון אנשים לא שומרים את השבת והם לא מתים.

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" - ישנה מסגרת של 6 שלבים לעבודה הרוחנית הנקראים בקבלה "זעיר אנפין" (אנרגיה זכרית)  שבהם יש צורך בעבודה, עבודה רוחנית על ההתנהגות, על המודעות, על לשפר את "ואהבת....." ואז ביום השביעי, הוא שבת הנקראת בקבלה גם "מלכות" (אנרגיה נקבית), בעקבות העבודה שנעשת, נוצר החיבור בין העולם שלנו כאן ועכשיו עם העולם העליון, הוא מחסן האנרגיה שנקרא "בינה" ולכן אין צורך יותר לעשות עבודה בשבת ומה שנותר זה רק להנות ולהתמלא מהחיבור הזה ובעיקר לא להפריע לחיבור ולזרימת האנרגיה הזו אלינו.

המילוי, האנרגיה המתקבלת בשבת לתוך חיינו, היא זו אשר ממנה אנחנו חיים במשך השבוע שאחרי. וכשאנחנו מפריעים לזה לקרות ע"י "אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" מדליקים את הכעס, את השנאת חינם אז  "יוּמָת". זה לא שמישהו יהרוג אותנו, פשוט לא תהיה לנו את האנרגיה לחיות חיים של שפע וברכה. זה אומר שהאדם הנכון יגיע אליי, הטלפון הנכון יגיע אליי וכל מה שיקרה לי בחיים יקרה טוב במשך השבוע הזה. אבל אם האדם הבעיר את יסוד האש בתוכו ובכך הפריע לחיבור ולכן גם לא התחבר ולכן גם אין לו אנרגיה, אזי כל השבוע שלו יחווה כסוג של מוות.
לא חייבים למות פיזית כדי להרגיש מוות, מספיק לא להתחבר בשבת.

כל החגים ביהדות הם כמו שבת, מתרחש בהם חיבור בין העולמות. עולמות הכלים שלנו ועולמות המילוי למעלה ומי שיכול לחבר בניהם זה רק האדם ולכן על פי התנהגותו יהיה או לא יהיה חיבור.

הזוהר אומר "יקהל" מלשון להקהיל, לאסוף. 
משה עושה משהו לא נחמד, לא סוציאלי, מכוער. הוא אוסף את בני-ישראל ומבודד אותם מהערב-רב. בני ישראל היו 1/6 ואילו הערב-רב היו 5/6. הוא מוציא את בני-ישראל מתוך הערב-רב ומקהיל/אוסף אותם ואומר רק איתכם אני מדבר, כל היתר לא שייכים לי וזה קורה ביום שבת.

צריך לזכור ש'בני ישראל' הכוונה לנשמה שלנו ו'הערב רב' הכוונה לגוף ותמיד הנשמה היא זו שצריכה להוביל את הגוף ולא להפך כמו שקרה למשל במעשה העגל שבו הרצונות של הערב רב, הגוף הם שקבעו.

התורה והזוהר מלמדים אותנו במעשה הזה של משה שתמיד צריכים להוציא את הטוב מהרע.

קיימת הלכה (מלשון הליכה, שינוי מתמיד)  שאם יש בצלחת  20 תפוחים יפים ותפוח אחד רקוב והאינסטינקט שלנו זה להוציא את התפוח האחד הרקוב ולא את התפוחים היפים. ההלכה אומרת לא נכון, קודם מוציאים את הפירות הטובים ומעבירים אותם לכלי ואחר כך זורקים את התפוח הרקוב.
יש הלכה נוספת דומה שכשאוכלים דג לא מוציאים את העצמות מהדג אלא את הדג מהעצמות.
נראה כאילו אלו שטויות ומה זה משנה בכלל.

אבל מסביר הזוהר כי לכל פעולה יש מודעות שהפעולה מוציאה אותה לפועל ואם אני רואה קודם את התפוח הרקוב אז זו המודעות שלי ואם זו המודעות שלי היא תיצור לי כזו מציאות. לכן אני צריכה לחנך את המודעות שלי ע"י מעשים ופעולות. קודם "נעשה" פעולות פיזיות ואז "נשמע" שלפי הקבלה, מחסן האנרגיה הקוסמי אשר ניקרא בינה קשור לחוש השמיעה באדם.
(הרחבה והעמקה בקורסים לקבלה המתקיימים במרכזנו)

לרוב כאשר אנחנו פוגשים אדם, אנחנו מסתכלים על הדברים הלא טובים בו.
אך אם נראה תמיד את הטוב באדם האחר, אנו נראה את הטוב שקיים בנו.
וכך בכל דבר ועניין בחיים.
המטרה היא להביא אותנו למצב שבו אנחנו כל הזמן מוציאים את הטוב שבחיים שלנו.
משה מלמד אותנו השבוע-  תאספו תקהילו את כל הדברים הטובים בחיים שלכם.
את הרע הרי אין בעיה כי "טבע האדם רע מנעוריו".... ברגע אחד לכל אחד מאיתנו יש סלסלה שלמה ממנו.
מהטבע שלנו אנו נמשכים אל הפרי הרקוב בצלחת. זה שיש שם עוד 20 תפוחים טובים, לרוב קשה לנו לשים בקדמת המודעות שלנו.

משה מלמד אותנו כל הזמן ובמיוחד השבוע שבו היקום עוזר לנו בכך, חוק קוסמי חשוב מאוד.
כל הזמן להיות במודעות של איסוף הדברים הטובים בחיים והשמתם בקדמת המודעות ובכל דבר ועניין להוציא את הטוב.
לראות מה טוב בכל אדם, כי כל אדם בא ללמד אותי משהו, אשר יעזור לי בתהליך שלי ויש בכל אדם שמגיע לחיים שלנו, יש לו מה ללמד אותנו.

הזוהר של הפרשה מדבר גם על התפילה.
תפילות בבית-המקדש לא היו קיימות כלל, כי בית המקדש הוא זה שהיה מחבר בין העולמות ואנשים היו באים להתחבר דרכו. מרגע שחרב לא היה הכלי המחבר וחז"ל כתבו את התפילות כתחליף.
התפילות הם צירופים של מילים ואותיות המהווים קודים לאיסוף אנרגיה והמאפשרים לעלות ולהתחבר בעולמות.

מי שלא יודע את הכוונות של התפילות, אומר הזוהר, אזי התפילה הופכת לסתם תפלה.
אם מבקשים מהבורא "עזור לי". זו כפירה אומר הזוהר,  מכיוון שמשתמע מכך שביתר הפעמים הוא לא עזר לי.
גם ע"י הבקשה הזו אני תולה במשהו חיצוני את היכולת שלי לשנות את המציאות וזאת, כנראה כי אני לא מאמינה בהיותי בוראת, ביכולת שלי לברוא את המציאות שלי.
נאמר שחייב היהודי להאמין ב'תחיית המתים'. איך חייב? חייב מלשון חיובי, חשיבה חיובית שבה אני חייבת לחשוב בצורה חיוביות שהכל אפשרי, גם להחיות את המת (נביאים ותנאים עשו זאת).
אם אני יאמין באמת ביכולת להחיות את המת ,אני יאמין גם ביכולת שלי לברוא את המציאות שלי.
האמונה הזו היא חוק קוסמי המאפשר לנו להיות בוראים עלי אדמות.

כל התפילות של שבת, חז"ל כתבו כטכניקה בלבד כדי להתחבר לאנרגיה המתגלה בשבת.
בשבת בבוקר בדיוק בזמן פתיחת ארון הקודש בכל בית כנסת ממוצע, בערך בין 9.00 – 10.00 בבוקר מתחילים להיפתח העולמות העליונים. נפתחים ההיכלות של שערי שמיים והאנרגיה זורמת אלינו.
כדי לקבל את כל האנרגיה הזו, קוראים בזמן הזה בתורה את כל הצפנים והקודים כדי להתחבר לאנרגיה הזו.
כאשר פותחים את ארון הקודש צריך להתחבר אל קודש הקודשים שהיה בבית המקדש ואז ישנה תפילה בארמית "בריך שמיא" שהיא בעלת עוצמה ועוזרת להתחבר.
אפשר להשתמש בתפילה הזו כדי להיכנס למדיטציה.

עניין נוסף יש בפרשה – הנשים המוזכרות בו שוב ושוב.
הנשים עסקו הרבה בבניית ובמלאכת המשכן והן עשו זאת בהתלהבות רבה מאוד, כנגד ההתלהבות שהגברים עשו את חטא העגל

גם מופיע הרבה פעמים צמד המילים "חוכמת-לב", "חכם לב", "חכמי לב" ועוד.
משה כפי שנאמר אסף את בני-ישראל ובודד אותם ושוב והוא מבקש תרומה.

נאמר במסכת ברכות -  "ישראל צדיקים הם, נתבעים הם לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים"
בסיבוב הקודם ב"פרשת תרומה"  נתנו הערב רב.
בצלאל ידע לזהות דרך התרומה את האדם הנותן ובהתאם למודעות של התורם נבנה חלק במשכן.
החלק של קודש הקודשים דרושה בו מודעות של נתינה אמיתית של מודעות טהורה.

הזוהר מנסה ללמד אותנו מהי נתינה אמיתית שאיתה אפשר לבנות את קודש הקודשים של נשמתנו בעולם הזה.
נתינה אמיתית אומר הזוהר באה עם חוכמת הלב.
נתינה של ערב-רב, היא הנתינה המקובלת , זה סוג הנתינה שרוב הזמן רובנו נותנים.
לרוב אנחנו נותנים כי כך למדנו, מי שפושט יד לתת וזו מדרגה של ערב רב אבל מדרגה של ישראל, של הנשמה, של קודש הקודשים, היא מדרגת נתינה עם חוכמת הלב שבה נדרשת מהנותן אחריות גם על המקבל.

האם האדם שמבקש אכן כדאי שיקבל? האם נכון לתת או לעזור לאדם הזה.
נדרשת פה ראיה רחבה שבה נכללים גם הנותן וגם המקבל כיחידה התפתחותית התלויים זה בזה.

נאמר "אין הקב"ה נותן אור דחכמה, אלא למי שיש בו חכמה" וכדי להתחבר לאור דחכמה, קודם צריך לבנותו בתוכי.

כדי להגיע למודעות של חכמת הלב יש להתאמן על נתינה בכלל ולכן כל עוד אנו לא במודעות של חכמת הלב, לתת עד שאנו הופכים את זה לטבע.

חוכמת הלב זו המיומנות לדעת למי לתת ולמי לא לתת וכמה ומתי. כיוון שאז באים ממקום של אהבה ולא של שפיטה או פחד. 

כדי לבנות משכן, כדי להיות קודש הקודשים במשכן שבו שוכנת הנשמה שלנו, כדי להתחבר אליה צריכים להיות עם חוכמת הלב.

בצלאל אשר בנה את המשכן בהיותו בן 13, תוך 3 ימים. מוזכר בפרשה מס' רב של פעמים. הוא בנה את המקדש כאשר הוא היה בצל-אל.
נתן לאנרגיה לעבור דרכו.
רק נתינה בחכמת הלב מאפשר את המצב הזה.
בצל-אל, זו אותה חוכמה אלוהית העוברת דרכי ומכוונת אותי למה נכון ולא נכון בחיים, מכוונת אותי להגיע לבחירות הטובות ביותר בשבילי.
כדי להגיע למדרגה הזו צריך להתחיל בלראות את הטוב בכל דבר ולהוציא את הטוב מהרע וכמובן ללמוד ולהבין את חוקי הקוסמוס איך הם עובדים.
(הדברים נלמדים לעומק בשיעורי הקבלה השונים המתקיימים במרכז) 

שבוע טוב ומבורך לכולנו. ושנראה רק טוב.

www.himel-center.interclick.co.il