על אחת כמה וכמה

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק שליח הרבי ורב אזורי בת חפר – עמק חפר

"מה המאמין בחולדה ובור כך, המאמין בהקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה"!

מפתיע שדווקא פרשתנו הקרויה משפטים, בשל עיסוקה במצוות חברתיות-משפטיות להתנהגות ראויה בין אדם לחברו, דן הרבי במשנתו, בקשר האלוקי שבין האדם למקום, הקשר העמוק והנשגב ביותר בין היהודי לבורא - האמונה המוחלטת של היהודי בריבונו של עולם.

במבטו על הפרשה, הרבי ממקד את הסתכלותנו בשני ענינים קצרים, מפתיחת הפרשה ומסופה - העוסקים באמונה העל-שכלית.

נפתח בשני סיפורים המבטאים את כוחה האדיר של האמונה.

           במסכת תענית (ובערוך) מסופר סיפור מבהיל על עוצמת האמונה:

מעשה בנערה נאה וצעירה לימים שנפלה לבור עמוק ולא הצליחה להיחלץ ממנו והיתה בסכנת חיים. צעקה בקול גדול לעזרה ואין מושיע. אחר זמן ממושך שמע את זעקתה בחור צעיר, רץ לבור וחילץ אותה ממנו בריאה ושלימה.

שמחת שניהם היתה גדולה, וברגע מרגש זה הם כרתו ביניהם ברית-שבועה להנישא זה לזו, היות שלא היו במקום עדים שיעידו על שבועתם, הם קבעו שהעדים לשבועתם יהיו ה"בור"... ו"חולדה" אקראית שחלפה לידם... אחר שבועתם נפרדו זה מזו לשלום וכל אחד הלך לדרכו.

הנערה אכן נשארה נאמנה לברית השבועה והמתינה לבחור ולא התחתנה עם אחר, אך הבחור שכח משבועתו ונשא אשה אחרת ונולדו לו ממנה שני בנים. או אז התרחשה טרגדיה איומה במשפחתו: בנו בכורו ננשך ונחנק בידי חולדה ומת! וגם בנו השני נפל לבור ומת!

[המהר"ל מסביר מדוע האשה היתה יותר נאמנת מהאיש: "כי אמונה לשון נקבה .. לכך אמונת אשה לאיש יותר מאמונת האיש לאשה". והוא מוסיף ומסביר את הזיקה בין העדים לסיפורנו: "חולדה ובור הם נגד זכר ונקבה: חולדה נגד הזכר מפני שלשון חולדה מלשון חלדה שמנקב .. והוא כזכר שמנקב, ובור שיש לו בית קיבול דומה לנקבה. לכן לקחו לעדות לזיווגם חולדה ובור, כנגד אמונת זכר ונקבה שיעידו זה על זה ולפיכך קיימו את אמונתם". בספרי קבלה מוסברת סיבת המוות של התינוקות למרות שהם עצמם לא חטאו, כי הם היו גלגול נשמות ותיקון לדורות קדומים].

אמרה לו אשתו שעליהם לחקור מה פשר הגזירות האיומות הנוחתות עליהם, מיתות משונות ויוצאות-דופן שכאלו. או אז נזכר הבחור בשבועתו העתיקה לבחורה ההיא וסיפר זאת לאשתו, אמרה לו אשתו: אם-כך עלינו להתגרש ועליך להתחתן עם אותה אשה שהצלתה, כך עשו, התגרשו והלך הבחור ונשא את ההיא שהציל והקים משפחה מבורכת בצאצאים ובעושר.

אומרת על כך הגמרא: "מה המאמין בחולדה ובור כך, המאמין בהקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה"!!!

בכוחה של האמונה נפטרו שני עוללים רכים מהחלודה ובבור, ובכוחה של האמונה לבנות משפחה וחיים חדשים. האמונה מפיחה רוח חיים ומחי'ה עולם ומלואו.

           הרעב הגדול ששרר בשומרון בימי אלישע הנביא, היה קשה מנשוא! "בן הדד" מלך ארם צר עם צבאו הגדול סביב השומרון "ויהי רעב גדול" בלא מזון לאכול עד שאפילו דבר בלתי-אכיל כצואת יונים נמכר "בחמשה כסף". הגיעו הדברים לידי כך שאנשים אדבו דעתם וחשבו לאכול את בשר ילדיהם! כמסופר בספר מלכים.

           בתוך אווירת הייאוש והמשבר הכבד בישר אלישע הנביא את בשורת הגאולה "כעת מחר סאה סולת בשקל וסאתיים שעורים בשקל בשער שומרון", ואכן כך היה למחרת כאשר הגיעה הגאולה, אבל "השליש" שלא האמין ולא בטח בדברי הנביא, וכפר באומרו "הנהיה הדבר הזה"? בבוא השפע העצום למחרת - לא זכה להנות ממנו והוא נפל ומת. בשל חוסר אמונתו - אבד את תקוות חייו.

כח האמונה בדברי הנביא היא זו שזיכתה את העם בגאולה!

מכאן אנו באים לדברי הרבי בפרשתנו - מפתיע שדווקא פרשה שעיסוקה במצוות שכליות פותחת וחותמת באמונה על-שכלית:

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", "אפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם" - גם בהלכות שפוסקים בהם למעשה בבית משפט של גויים כמו בבית דין יהודי - אסור להתדיין בבית משפט שלהם.

לכאורה מדוע: אם אותה פיסקה הלכתית נקבעת גם אצל הגויים, איזה הגיון שכלי יש בפסילתם? מדוע התורה אינה אוסרת להשתמש בגויים בדברים אחרים שאינם נוגדים את המצוות וכאן קיים איסור גורף ללא כל הגיון וסיבה?! - אך אכן כך הם פני הדברים, מעל מערכת החוקים ההגיונית והמובנת ניצבת האמונה בה' וההליכה לפי ציוויו גם אם אין הדברים מובנים בשכלנו.

גם סוף הפרשה עוסקת בענין האמונה:

הפרשה חותמת בתיאור האמונה המוחלטת של ישראל בבורא, בהכרזה ההיסטורית והנצחית "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" - קבלת דברי ה' בשלמות תוך קבלת עול מלכות שמים ואמונה מוחלטת ללא כל בדיקה והרהור.

ראו זה פלא:

פרשה שעיסוקה המרכזי בעניני חולין חברתיים, יחסי מעסיק ועובדיו, מחויבות השומר לבעל הבית וכדומה, פותחת וחותמת במושגים וערכים נשגבים וקדושים. קדושת הדיון בבית הדין היהודי, אמונה וקבלת עול.

זו היא ההשקפה הנדרשת מהיהודי: כל דבר שהינו עוסק, הן בקיום התורה והמצוות, והן בעיסוקיו בצרכי גופו וכו' - צריך להיות מתוך אמונה בבורא ורצון למלאות את שליחות הבורא בעולם.

חיי האדם ומשפחתו, בריאותו, פרנסתו וכל אשר לו, ניזונים מכוח האמונה. האמונה והבטחון של היהודי בבורא, היא כוח החיים, ומשענת היקום כולו.

נוסיף מילים אחדות להבהיר וללבן את "עצם מושג האמונה":

אמונה היא דבר נשגב שאינו שכלי כלל ועיקר: כשחולה שומע לעצת הרופא והוא נמנע מאכילת מזונות מסויימים, או שהוא בולע תרופות מסוימות למרות שאינו מבין את כוחם הרפואי, הוא אינו מבין את הקשר בין תרופת אנטיביוטיקה שהוא בולע בפיו לכאבי אוזניו;  מעשהו אינו נחשב מעשה של "אמונה ברופא", אלא ידיעה! האדם יודע ומכיר מנסיונו וחכמת חייו, שהכדור הקטן הזה קוטל את החיידקים שבגופו.

לא זו היא אמונת היהודי בהקב"ה:

אין היהודי שומע לדברי ה' מפני שהוא יוצר העולם והוא הוא האחד והיחיד היודע לתת לו את מנת מזונו הבריא והתקין (לא מזון טרף, לא בשר מעורב בחלב וכדומה), כי זו אינה אמונה טהורה, אלא מחשבה וראיה שכלית להשתמש בידע האלוקי כדי לשמור עלינו, על גופנו ונשמתנו;

אמונת היהודי בבורא היא תמימות ופשטות, לא מכיוון שהיא המתכון להצלחות אלא אמונה וקבלת עול כי כך ציוונו ה' יתברך. נקודה. לא בשל שום סיבה והסבר.

איננו מאמינים בצדיקים כי הם "כספומט לברכות והצלחות", אמנותנו בצדיקים נובעת מדברי התורה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אמונה הנובעת ממילוי הצו האלוקי.

לכן אמונתנו בבשורת הגאולה איתנה וחזקה. גם אם נמצאים עמוק בבור החשוך, בורא העולם מאזין לזעקתנו ובא לחלצנו כהרף עין. דווקא מתוך עומק חושך הגלות, כשההתנגדות לקדושה עצומה וחזקה, ולא רואים בעינים הגשמיות את האור הגדול ונדמה שחושך הגלות מתגבר, או אז תצוץ כהרף עין הגאולה, ואתם תלוקטו כאחד אחד גו', וכל יהודי חייב לחזק את אמונתו בגאולה השלימה, שהיא היא המפתח לזירוזה, שתהיה במהרה בימינו בקרוב ממש.

לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות-הארות שיתקבלו בשמחה, למייל: ryk613@gmail.com