|
|
שולחן-השבת
מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות
לאור תורת חב"ד
מאת
הרב יוסף קרסיק, שליח הרבי ורב אזורי בת חפר - עמק חפר
"הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד .. בְעֵינֵי הָעָם" הערצת המנהיג של המצריים ושל היהודים
דברי גדולי ישראל נחשב כדברי התורה
לכבוד י' שבט יום ההילולא של אדמו"ר הריי"ץ ויום קבלת הנשיאות של הרבי - מאמרינו השבועי יוקדש להסתכלות התורנית האמיתית על מנהיגי ישראל בכל דור ודור.
חז"ל מספרים שרב חיננא הורה הלכה בדיני כשרות ורב אדא שאלו "מה מקור פסיקתו"? ענה רב חיננא: "למדתי זאת משלושה פסוקי תורה - רב, שמואל ורבי יוחנן", ופירש רש"י "שלושה הפסוקים הם שלושת החכמים, שכדאי לסמוך עליהם כמו על המקרא"! כלומר, החכם הגדול, רב חיננא מלמדנו שדברי גדולי ישראל חשובים וניתן לסמוך עליהם כמו על פסוק מפורש בתורה!
לכל העמים מנהיגים ודמיות הוד נערצות, אבל מיוחדים הם מנהיגי ישראל, לא רק כי הם צדיקים המסורים ונתונים למושפעיהם באמת וללא נגיעה אישית, אלא גם בקשר הפנימי-נשמתי העמוק שלהם עם בני דורם - כפי שיוסבר בהמשך המאמר.
אך נפתח דברינו באמונת המצריים במשה רבינו, שהתורה מתארת, אגב סיפור עשרת המכות, את ההערצה הגדולה שלהם למשה: "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"!
מניעים להערצת משה
המפרשים שואלים על הפסוק האמור, מדוע יש בו כפל לשון, בחלקו הראשון כתוב "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים", משמע בעיני כל תושבי מצרים, ואם-כן מה מוסיפות המילים "בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", הלא גם הם חלק מארץ מצרים?
משתי סיבות מעריצים אדם גדול ומחשיבים אותו 'איש אלוקים' מרומם ומופלא: 1) מעשי ניסים ונפלאות על-טבעיים שהוא מחולל. 2) חכמתו העצומה, הנהגתו הישרה ומדותיו התרומיות.
למרות שההערצה יכולה להתפשט בכל רבדי וגווני העם - מהפשוטים ביותר עד לחכמים הגדולים - יש הבדל מי הראשון להכיר במעלותיו:
כשהערצה נובעת ממעשה הניסים והנפלאות, הראשונים להתלהב ולהעריץ הם פשוטי העם, המתפתים בקלות להאמין בסיפורים [הנכונים ואפילו הדמיוניים], ואילו המדענים המלומדים מהססים ואינם מאמינים, הם מסופקים שמא הם דמיונות-שוא ואחיזת עינים, ורק לאחר בדיקה מדוקדת של אמיתות הסיפורים ובפרט כשנעשים עוד ועוד ניסים ונפלאות, מתקבלים הדברים גם בלבם, שיודו ויכירו בגדולתו.
אבל כשהערצה היא לחכמתו העמוקה והנשגבת ולמידותיו המופלאות - הרי תחילה רק החכמים והמלומדים מכירים בה, ורק אחר-כך מתפרסמים הדברים בתקשורת ובאים לידיעת והכרת ההמונים [הסוג הראשון עיקרו רגשי, התלהבות הלב, והסוג השני עיקרו שכלי, הערצת השכל].
במשה רבינו חברו שתי המעלות יחד:
1) הוא שלט בחוקי הטבע וחולל ניסים ונפלאות - בנפיחת פיו מלאה הארץ בשחין, בהרמת ידו צצו חיות רעות ועוד - והמוני העם העריצו אותו והכירו בגדולתו, אבל חכמי מצרים הסתפקו שמא זה כישוף או אחיזת עיניים, ורק כשעשה עוד ניסים, עשרת המכות וכו', גם הם הודו והכירו בגדלותו והיותו איש אלקים. 2) חכמתו הגדולה והנשגבת ומידות מופלאות, היותו עניו, רחמן שגומל חסד לזולת במסירות נפש, גרמה לחכמים ולחרטומים שהתבוננו להכיר ברוממותו, ורק אז התפרסם הדבר בקרב כל העם, שגם ההמונים העריצו את חכמתו ומידותיו.
עתה נבין את כפל לשון הפסוק:
"האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים" - זו הערצת ההמונים שנבעה מניסי המכות, אבל עדיין החרטומים, החכמים והמכשפים לא הכירו במעלתו. בהמשך, כשחולל עוד ניסים, גם "עבדי פרעה" - החכמים, החרטומים והמכשפים - העריצוהו!
כשהחכמים והחרטומים הבינו בשכלם את חכמתו הנעלית הם העריצו אותו בשל כך, וכשהדבר התפרסם ונודע לכל ההמונים גם הם ההעריצו את חכמתו וזהו שמסיים הפסוק "האיש משה גדול .. בעיני העם", ההמונים היו האחרונים שהכירו במעלת חכמתו.
אחרוני המעריצים
כמובן שלא רק העם המצרי וחכמיו העריצו את משה, אלא גם בני-ישראל, אבל ראוי לשים לב לתופעה מיוחדת בנדון:
לעיתים דווקא אנשים רחוקים מהדמות המדוברת, מכירים במעלתה לפני האנשים הקרובים אליה; וכך גם בעניננו - אומר הרמב"ן - למרבה הצער בשעה שהיו גויים מצריים שהכירו בגדולת משה, היו יהודים שנשארו מחוץ לענינים והתקשו להאמין בו ולקיים הוראותיו ("ולא שמעו אל משה גו'").
הדבר נבע גם מ'חשבון' וכעס שהיה להם על משה, כי מאז שדיבר עם פרעה, הרי פרעה הכביד ידו עליהם והקשה את עבדותם, כמו שמסופר בתורה שישראל טענו למשה ואהרן "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה גו'"; אבל בסופו של דבר, לאחר כל הניסים והפסקת השיעבוד והעבדות, כל עם ישראל האמינו במשה.
זו - לדעת הרמב"ן - כוונת הפסוק "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", שהם שלושה שלבים בהכרה במשה: 1) "בארץ מצרים", המוני העם המצרי. 2) "עבדי פרעה", חרטומיו וחכמיו. 3) "בעיני העם" זה עם ישראל.
הגורם לאמונה
כאמור הקושי של ישראל להאמין במשה נבע מהסבל והעינויים שסבלו בגלות המצרית, וכדי שכולם יאמינו ויכירו במשה נתן לו הקב"ה ציווי מיוחד - "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל", אשר לפי הפשט לא מובן מה ענין הציווי, מה אמר ה' למשה שיצווה את ישראל? אך רש"י מגלה את משמעות הציווי: "ציוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם", על-ידי ההנהגה באורך-רוח תתגלה האהבה הפנימית של עם ישראל למנהיגם הנצחי משה רבינו.
תחילה ישראל "לא שמעו אל משה" בגלל "קוצר רוח", הן קוצר רוח וחוסר סבלנות של ישראל (בשל הסבל והעינויים שסבלו), והן קוצר רוח של משה, שדיבר עמהם בתקיפות והעמידם על חומרת מצבם הרוחני;
לכן ציווה ה' את משה "להנהיגם בנחת" בנועם וברכות, לדבר במעלותיהם ולעודד אותם בהבטחות אלוקיות שיהיה טוב "אמור לבני ישראל אני ה' .. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם" - וזה עורר וגילה את ההערצה והאמונה שלהם במנהיגם (מכאן למדים שכדי לקרב יהודים לה', יש לעודד בדברי נועם ולא לאיים).
מקל כסף
פעם נסע אדמו"ר הרש"ב ורעייתו הרבנית שטרנא שרה מביתם שבעיירה ליובאוויטש למדינה אחרת והרבי קנה לבנו - הרבי הריי"ץ - מקל יפה ומהודר עם ראש של כסף, המתנה עלתה הון תועפות. כיוון שמצבו הכלכלי של הרבי, באותם הימים, היה דחוק ביותר, שאלה הרבנית מדוע הרבי הוציא את כל כספו (ואולי יותר מכך) לקניית המתנה? ענה לה הרבי: "בדרכי פגשתי יהודי (א גוטער איד) ובנו, וכשראיתי את ההבדל בין בנו לבננו, התעוררתי לקנות מתנה לבננו". ברגע שהתעוררה האהבה העצמית (מעצם הנפש) של הרבי לבנו, לא היה מקום לשום חשבונות והוא רכש את המתנה מתוך אהבה עמוקה ועזה.
'מקל' מסמל שלטון ונשיאות, כמו משה שהנהיג את העם במקלו ועמו עשה אותות ומופתים, וישנם שני סוגי מקלות: "מקל חובלים" - שלטון הרודה ומכה את בני עמו (כדברי חז"ל "דרכו של כלב ללקות במקל"), ו"מקל נועם" - שלטון הנוהג באהבה וחסד ובדרכי נועם עם עמו.
בקניית מקל כסף מהודר נתן הרבי הרש"ב לבנו - שלימים הפך למנהיג ישראל - כוח להנהיג את העם בחסד ורחמים ולא בדין וכעס, כי ייחודם של מנהיגי ישראל האמיתיים היא באורך הרוח שלהם לעמם.
הדברים בולטים במיוחד במנהיגותו של הרבי:
הרבי עמד שעות על גבי שעות ובמאור פנים ובשמחה קיבל כל יהודי ויהודיה, כשם שחייך באהבה ובחום לרבנים, תלמידי חכמים וחסידים, כך חייך ליהודי פשוט שבפשוטים, הרבי קיים להלכה למעשה את הוראת ה' למשה רבינו "להנהיגם בנחת ולסבול אותם".
הערצת משה לפי הקבלה
בתורתם הנעלית של מורינו הבעש"ט הקדוש ותלמידיו מבוארת סוגיית מנהיג הדור והקשר בינו לבין בני דורו בדרך מיוחדת:
אין זה מקרה שאדם פלוני נבחר להנהיג את דורו, זה מכוון משמים: יש קשר וזיקה פנימית עמוקה בין המנהיג לדורו, הם מחוברים בנשמותיהם, נשמת המנהיג היא הנשמה הראשית של הדור, בחינת 'ראש', ונשמות בני דורו הם כמו הגוף, אם-כן קשר החיים הרוחני שביניהם הוא כי הם כמציאות רוחנית אחת ממש.
הנה ציטוט נבחר מה'תורה שבכתב של החסידות' - ספר התניא - על עומק הזיקה בין המנהיג לעמו:
"משה רבינו הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם רועים", וכמו שמשה השפיע חיות לבני דורו, כך "בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה", כדברי ה"מדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור", והם "ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח .. ויניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ, הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם".
ה'משה' שבכל דור ודור נמשל ל'תחנת כח' המיצרת חשמל ומזרימה אותו בחוטים לכל בית ובית, אך כדי שזרם החשמל יפעל והבית יהיה מואר, צריך ללחוץ על ה"כפתור" ולהדליק את המנורה. מצב דומה קיים במישור הרוחני: הקב"ה ייצר את הכוח הרוחני-נשמתי והטמין אותו בכל יהודי וכדי שהכוח יאיר וימלא ייעדו ויאיר וישפיע על הגוף, צריך לגלות את ה'מתג' הנכון המפעיל את אותם כוחות רוחניים. הרבי הוא המעורר ומגלה את ה"מתג" שבכל יהודי, שהיהודי יתחיל להאיר.
אמור מעתה: ההשפעה והעזרה של המנהיג על בני דורו אינה כמו עזרה של אחד לזולת, של חזק לחלש, אלא כמו עזרה של אדם לעצמו, בני הדור הם ניצוץ מנשמתו והוא מתקן אותם מתוך הקשר הפנימי-נשמתי שביניהם.
האם יש לרבי כוח על-טבעי?
נסיים בסיפור מעניין איך שהרבי בעצמו מסביר מה סוד כוחו של צדיק הדור:
קבוצת סטודנטים נכנסו ליחידות לרבי, והם שאלוהו במגוון נושאים ביהדות ואמונה. לקראת סוף היחידות, שאל אחד הסטודנטים: "האם נכון מה שאומרים שלרבי יש כוחות על-טבעיים"? דממה השתררה בחדר למשמע השאלה הנועזת. והרבי השיב בפשטות: "לאמיתו של דבר, בכל יהודי קיים פוטנציאל לשלוט בטבע, כי לכל יהודי נשמה אלוקית הקשורה בבורא האין-סופי שמעל הטבע, ועל-ידי קיום תורה ומצוות האדם חובר לבורא האין-סופי ומתרומם ומתעלה מעל מגבלות הטבע ומחולל מעשים הנחשבים לפלאיים והעל-טבעיים. השאלה היא באיזו מידה האדם מביא לידי מימוש מביא יכולת זו - הקיימת בפוטנציאל שלו - לידי מימוש!".
הצדיק מביא לידי מימוש מוחלט את הקשר האלוקי הנעלה עם בורא העולם, דבר שמזרז ומחיש את הגאולה האמיתית והשלימה, שהיא ללא ספק משאת חייו של הרבי, ותפקיד דורינו "להביא את הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש".
תודת המאמר לרב צביקה דרורי שליט"א.
לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: ryk613@gmail.com |
| |
|
שולחן-השבת
מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,
לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות
לאור תורת חב"ד
מאת
הרב יוסף קרסיק
שליח הרבי
ורב אזורי בת חפר - עמק חפר
"הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד .. בְעֵינֵי הָעָם" הערצת המנהיג של המצריים ושל היהודים
דברי גדולי ישראל נחשב כדברי התורה
לכבוד י' שבט יום ההילולא של אדמו"ר הריי"ץ ויום קבלת הנשיאות של הרבי - מאמרינו השבועי יוקדש להסתכלות התורנית האמיתית על מנהיגי ישראל בכל דור ודור.
חז"ל מספרים שרב חיננא הורה הלכה בדיני כשרות ורב אדא שאלו "מה מקור פסיקתו"? ענה רב חיננא: "למדתי זאת משלושה פסוקי תורה - רב, שמואל ורבי יוחנן", ופירש רש"י "שלושה הפסוקים הם שלושת החכמים, שכדאי לסמוך עליהם כמו על המקרא"! כלומר, החכם הגדול, רב חיננא מלמדנו שדברי גדולי ישראל חשובים וניתן לסמוך עליהם כמו על פסוק מפורש בתורה!
לכל העמים מנהיגים ודמיות הוד נערצות, אבל מיוחדים הם מנהיגי ישראל, לא רק כי הם צדיקים המסורים ונתונים למושפעיהם באמת וללא נגיעה אישית, אלא גם בקשר הפנימי-נשמתי העמוק שלהם עם בני דורם - כפי שיוסבר בהמשך המאמר.
אך נפתח דברינו באמונת המצריים במשה רבינו, שהתורה מתארת, אגב סיפור עשרת המכות, את ההערצה הגדולה שלהם למשה: "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"!
מניעים להערצת משה
המפרשים שואלים על הפסוק האמור, מדוע יש בו כפל לשון, בחלקו הראשון כתוב "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים", משמע בעיני כל תושבי מצרים, ואם-כן מה מוסיפות המילים "בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", הלא גם הם חלק מארץ מצרים?
משתי סיבות מעריצים אדם גדול ומחשיבים אותו 'איש אלוקים' מרומם ומופלא: 1) מעשי ניסים ונפלאות על-טבעיים שהוא מחולל. 2) חכמתו העצומה, הנהגתו הישרה ומדותיו התרומיות.
למרות שההערצה יכולה להתפשט בכל רבדי וגווני העם - מהפשוטים ביותר עד לחכמים הגדולים - יש הבדל מי הראשון להכיר במעלותיו:
כשהערצה נובעת ממעשה הניסים והנפלאות, הראשונים להתלהב ולהעריץ הם פשוטי העם, המתפתים בקלות להאמין בסיפורים [הנכונים ואפילו הדמיוניים], ואילו המדענים המלומדים מהססים ואינם מאמינים, הם מסופקים שמא הם דמיונות-שוא ואחיזת עינים, ורק לאחר בדיקה מדוקדת של אמיתות הסיפורים ובפרט כשנעשים עוד ועוד ניסים ונפלאות, מתקבלים הדברים גם בלבם, שיודו ויכירו בגדולתו.
אבל כשהערצה היא לחכמתו העמוקה והנשגבת ולמידותיו המופלאות - הרי תחילה רק החכמים והמלומדים מכירים בה, ורק אחר-כך מתפרסמים הדברים בתקשורת ובאים לידיעת והכרת ההמונים [הסוג הראשון עיקרו רגשי, התלהבות הלב, והסוג השני עיקרו שכלי, הערצת השכל].
במשה רבינו חברו שתי המעלות יחד:
1) הוא שלט בחוקי הטבע וחולל ניסים ונפלאות - בנפיחת פיו מלאה הארץ בשחין, בהרמת ידו צצו חיות רעות ועוד - והמוני העם העריצו אותו והכירו בגדולתו, אבל חכמי מצרים הסתפקו שמא זה כישוף או אחיזת עיניים, ורק כשעשה עוד ניסים, עשרת המכות וכו', גם הם הודו והכירו בגדלותו והיותו איש אלקים. 2) חכמתו הגדולה והנשגבת ומידות מופלאות, היותו עניו, רחמן שגומל חסד לזולת במסירות נפש, גרמה לחכמים ולחרטומים שהתבוננו להכיר ברוממותו, ורק אז התפרסם הדבר בקרב כל העם, שגם ההמונים העריצו את חכמתו ומידותיו.
עתה נבין את כפל לשון הפסוק:
"האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים" - זו הערצת ההמונים שנבעה מניסי המכות, אבל עדיין החרטומים, החכמים והמכשפים לא הכירו במעלתו. בהמשך, כשחולל עוד ניסים, גם "עבדי פרעה" - החכמים, החרטומים והמכשפים - העריצוהו!
כשהחכמים והחרטומים הבינו בשכלם את חכמתו הנעלית הם העריצו אותו בשל כך, וכשהדבר התפרסם ונודע לכל ההמונים גם הם ההעריצו את חכמתו וזהו שמסיים הפסוק "האיש משה גדול .. בעיני העם", ההמונים היו האחרונים שהכירו במעלת חכמתו.
אחרוני המעריצים
כמובן שלא רק העם המצרי וחכמיו העריצו את משה, אלא גם בני-ישראל, אבל ראוי לשים לב לתופעה מיוחדת בנדון:
לעיתים דווקא אנשים רחוקים מהדמות המדוברת, מכירים במעלתה לפני האנשים הקרובים אליה; וכך גם בעניננו - אומר הרמב"ן - למרבה הצער בשעה שהיו גויים מצריים שהכירו בגדולת משה, היו יהודים שנשארו מחוץ לענינים והתקשו להאמין בו ולקיים הוראותיו ("ולא שמעו אל משה גו'").
הדבר נבע גם מ'חשבון' וכעס שהיה להם על משה, כי מאז שדיבר עם פרעה, הרי פרעה הכביד ידו עליהם והקשה את עבדותם, כמו שמסופר בתורה שישראל טענו למשה ואהרן "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה גו'"; אבל בסופו של דבר, לאחר כל הניסים והפסקת השיעבוד והעבדות, כל עם ישראל האמינו במשה.
זו - לדעת הרמב"ן - כוונת הפסוק "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", שהם שלושה שלבים בהכרה במשה: 1) "בארץ מצרים", המוני העם המצרי. 2) "עבדי פרעה", חרטומיו וחכמיו. 3) "בעיני העם" זה עם ישראל.
הגורם לאמונה
כאמור הקושי של ישראל להאמין במשה נבע מהסבל והעינויים שסבלו בגלות המצרית, וכדי שכולם יאמינו ויכירו במשה נתן לו הקב"ה ציווי מיוחד - "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל", אשר לפי הפשט לא מובן מה ענין הציווי, מה אמר ה' למשה שיצווה את ישראל? אך רש"י מגלה את משמעות הציווי: "ציוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם", על-ידי ההנהגה באורך-רוח תתגלה האהבה הפנימית של עם ישראל למנהיגם הנצחי משה רבינו.
תחילה ישראל "לא שמעו אל משה" בגלל "קוצר רוח", הן קוצר רוח וחוסר סבלנות של ישראל (בשל הסבל והעינויים שסבלו), והן קוצר רוח של משה, שדיבר עמהם בתקיפות והעמידם על חומרת מצבם הרוחני;
לכן ציווה ה' את משה "להנהיגם בנחת" בנועם וברכות, לדבר במעלותיהם ולעודד אותם בהבטחות אלוקיות שיהיה טוב "אמור לבני ישראל אני ה' .. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם" - וזה עורר וגילה את ההערצה והאמונה שלהם במנהיגם (מכאן למדים שכדי לקרב יהודים לה', יש לעודד בדברי נועם ולא לאיים).
מקל כסף
פעם נסע אדמו"ר הרש"ב ורעייתו הרבנית שטרנא שרה מביתם שבעיירה ליובאוויטש למדינה אחרת והרבי קנה לבנו - הרבי הריי"ץ - מקל יפה ומהודר עם ראש של כסף, המתנה עלתה הון תועפות. כיוון שמצבו הכלכלי של הרבי, באותם הימים, היה דחוק ביותר, שאלה הרבנית מדוע הרבי הוציא את כל כספו (ואולי יותר מכך) לקניית המתנה? ענה לה הרבי: "בדרכי פגשתי יהודי (א גוטער איד) ובנו, וכשראיתי את ההבדל בין בנו לבננו, התעוררתי לקנות מתנה לבננו". ברגע שהתעוררה האהבה העצמית (מעצם הנפש) של הרבי לבנו, לא היה מקום לשום חשבונות והוא רכש את המתנה מתוך אהבה עמוקה ועזה.
'מקל' מסמל שלטון ונשיאות, כמו משה שהנהיג את העם במקלו ועמו עשה אותות ומופתים, וישנם שני סוגי מקלות: "מקל חובלים" - שלטון הרודה ומכה את בני עמו (כדברי חז"ל "דרכו של כלב ללקות במקל"), ו"מקל נועם" - שלטון הנוהג באהבה וחסד ובדרכי נועם עם עמו.
בקניית מקל כסף מהודר נתן הרבי הרש"ב לבנו - שלימים הפך למנהיג ישראל - כוח להנהיג את העם בחסד ורחמים ולא בדין וכעס, כי ייחודם של מנהיגי ישראל האמיתיים היא באורך הרוח שלהם לעמם.
הדברים בולטים במיוחד במנהיגותו של הרבי:
הרבי עמד שעות על גבי שעות ובמאור פנים ובשמחה קיבל כל יהודי ויהודיה, כשם שחייך באהבה ובחום לרבנים, תלמידי חכמים וחסידים, כך חייך ליהודי פשוט שבפשוטים, הרבי קיים להלכה למעשה את הוראת ה' למשה רבינו "להנהיגם בנחת ולסבול אותם".
הערצת משה לפי הקבלה
בתורתם הנעלית של מורינו הבעש"ט הקדוש ותלמידיו מבוארת סוגיית מנהיג הדור והקשר בינו לבין בני דורו בדרך מיוחדת:
אין זה מקרה שאדם פלוני נבחר להנהיג את דורו, זה מכוון משמים: יש קשר וזיקה פנימית עמוקה בין המנהיג לדורו, הם מחוברים בנשמותיהם, נשמת המנהיג היא הנשמה הראשית של הדור, בחינת 'ראש', ונשמות בני דורו הם כמו הגוף, אם-כן קשר החיים הרוחני שביניהם הוא כי הם כמציאות רוחנית אחת ממש.
הנה ציטוט נבחר מה'תורה שבכתב של החסידות' - ספר התניא - על עומק הזיקה בין המנהיג לעמו:
"משה רבינו הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם רועים", וכמו שמשה השפיע חיות לבני דורו, כך "בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה", כדברי ה"מדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור", והם "ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח .. ויניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ, הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם".
ה'משה' שבכל דור ודור נמשל ל'תחנת כח' המיצרת חשמל ומזרימה אותו בחוטים לכל בית ובית, אך כדי שזרם החשמל יפעל והבית יהיה מואר, צריך ללחוץ על ה"כפתור" ולהדליק את המנורה. מצב דומה קיים במישור הרוחני: הקב"ה ייצר את הכוח הרוחני-נשמתי והטמין אותו בכל יהודי וכדי שהכוח יאיר וימלא ייעדו ויאיר וישפיע על הגוף, צריך לגלות את ה'מתג' הנכון המפעיל את אותם כוחות רוחניים. הרבי הוא המעורר ומגלה את ה"מתג" שבכל יהודי, שהיהודי יתחיל להאיר.
אמור מעתה: ההשפעה והעזרה של המנהיג על בני דורו אינה כמו עזרה של אחד לזולת, של חזק לחלש, אלא כמו עזרה של אדם לעצמו, בני הדור הם ניצוץ מנשמתו והוא מתקן אותם מתוך הקשר הפנימי-נשמתי שביניהם.
האם יש לרבי כוח על-טבעי?
נסיים בסיפור מעניין איך שהרבי בעצמו מסביר מה סוד כוחו של צדיק הדור:
קבוצת סטודנטים נכנסו ליחידות לרבי, והם שאלוהו במגוון נושאים ביהדות ואמונה. לקראת סוף היחידות, שאל אחד הסטודנטים: "האם נכון מה שאומרים שלרבי יש כוחות על-טבעיים"? דממה השתררה בחדר למשמע השאלה הנועזת. והרבי השיב בפשטות: "לאמיתו של דבר, בכל יהודי קיים פוטנציאל לשלוט בטבע, כי לכל יהודי נשמה אלוקית הקשורה בבורא האין-סופי שמעל הטבע, ועל-ידי קיום תורה ומצוות האדם חובר לבורא האין-סופי ומתרומם ומתעלה מעל מגבלות הטבע ומחולל מעשים הנחשבים לפלאיים והעל-טבעיים. השאלה היא באיזו מידה האדם מביא לידי מימוש מביא יכולת זו - הקיימת בפוטנציאל שלו - לידי מימוש!".
הצדיק מביא לידי מימוש מוחלט את הקשר האלוקי הנעלה עם בורא העולם, דבר שמזרז ומחיש את הגאולה האמיתית והשלימה, שהיא ללא ספק משאת חייו של הרבי, ותפקיד דורינו "להביא את הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש".
תודת המאמר לרב צביקה דרורי שליט"א.
לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: ryk613@gmail.com |
| |
|
שולחן-השבת
מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,
לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות
לאור תורת חב"ד
מאת
הרב יוסף קרסיק
שליח הרבי
ורב אזורי בת חפר - עמק חפר
"הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד .. בְעֵינֵי הָעָם" הערצת המנהיג של המצריים ושל היהודים
דברי גדולי ישראל נחשב כדברי התורה
לכבוד י' שבט יום ההילולא של אדמו"ר הריי"ץ ויום קבלת הנשיאות של הרבי - מאמרינו השבועי יוקדש להסתכלות התורנית האמיתית על מנהיגי ישראל בכל דור ודור.
חז"ל מספרים שרב חיננא הורה הלכה בדיני כשרות ורב אדא שאלו "מה מקור פסיקתו"? ענה רב חיננא: "למדתי זאת משלושה פסוקי תורה - רב, שמואל ורבי יוחנן", ופירש רש"י "שלושה הפסוקים הם שלושת החכמים, שכדאי לסמוך עליהם כמו על המקרא"! כלומר, החכם הגדול, רב חיננא מלמדנו שדברי גדולי ישראל חשובים וניתן לסמוך עליהם כמו על פסוק מפורש בתורה!
לכל העמים מנהיגים ודמיות הוד נערצות, אבל מיוחדים הם מנהיגי ישראל, לא רק כי הם צדיקים המסורים ונתונים למושפעיהם באמת וללא נגיעה אישית, אלא גם בקשר הפנימי-נשמתי העמוק שלהם עם בני דורם - כפי שיוסבר בהמשך המאמר.
אך נפתח דברינו באמונת המצריים במשה רבינו, שהתורה מתארת, אגב סיפור עשרת המכות, את ההערצה הגדולה שלהם למשה: "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"!
מניעים להערצת משה
המפרשים שואלים על הפסוק האמור, מדוע יש בו כפל לשון, בחלקו הראשון כתוב "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים", משמע בעיני כל תושבי מצרים, ואם-כן מה מוסיפות המילים "בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", הלא גם הם חלק מארץ מצרים?
משתי סיבות מעריצים אדם גדול ומחשיבים אותו 'איש אלוקים' מרומם ומופלא: 1) מעשי ניסים ונפלאות על-טבעיים שהוא מחולל. 2) חכמתו העצומה, הנהגתו הישרה ומדותיו התרומיות.
למרות שההערצה יכולה להתפשט בכל רבדי וגווני העם - מהפשוטים ביותר עד לחכמים הגדולים - יש הבדל מי הראשון להכיר במעלותיו:
כשהערצה נובעת ממעשה הניסים והנפלאות, הראשונים להתלהב ולהעריץ הם פשוטי העם, המתפתים בקלות להאמין בסיפורים [הנכונים ואפילו הדמיוניים], ואילו המדענים המלומדים מהססים ואינם מאמינים, הם מסופקים שמא הם דמיונות-שוא ואחיזת עינים, ורק לאחר בדיקה מדוקדת של אמיתות הסיפורים ובפרט כשנעשים עוד ועוד ניסים ונפלאות, מתקבלים הדברים גם בלבם, שיודו ויכירו בגדולתו.
אבל כשהערצה היא לחכמתו העמוקה והנשגבת ולמידותיו המופלאות - הרי תחילה רק החכמים והמלומדים מכירים בה, ורק אחר-כך מתפרסמים הדברים בתקשורת ובאים לידיעת והכרת ההמונים [הסוג הראשון עיקרו רגשי, התלהבות הלב, והסוג השני עיקרו שכלי, הערצת השכל].
במשה רבינו חברו שתי המעלות יחד:
1) הוא שלט בחוקי הטבע וחולל ניסים ונפלאות - בנפיחת פיו מלאה הארץ בשחין, בהרמת ידו צצו חיות רעות ועוד - והמוני העם העריצו אותו והכירו בגדולתו, אבל חכמי מצרים הסתפקו שמא זה כישוף או אחיזת עיניים, ורק כשעשה עוד ניסים, עשרת המכות וכו', גם הם הודו והכירו בגדלותו והיותו איש אלקים. 2) חכמתו הגדולה והנשגבת ומידות מופלאות, היותו עניו, רחמן שגומל חסד לזולת במסירות נפש, גרמה לחכמים ולחרטומים שהתבוננו להכיר ברוממותו, ורק אז התפרסם הדבר בקרב כל העם, שגם ההמונים העריצו את חכמתו ומידותיו.
עתה נבין את כפל לשון הפסוק:
"האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים" - זו הערצת ההמונים שנבעה מניסי המכות, אבל עדיין החרטומים, החכמים והמכשפים לא הכירו במעלתו. בהמשך, כשחולל עוד ניסים, גם "עבדי פרעה" - החכמים, החרטומים והמכשפים - העריצוהו!
כשהחכמים והחרטומים הבינו בשכלם את חכמתו הנעלית הם העריצו אותו בשל כך, וכשהדבר התפרסם ונודע לכל ההמונים גם הם ההעריצו את חכמתו וזהו שמסיים הפסוק "האיש משה גדול .. בעיני העם", ההמונים היו האחרונים שהכירו במעלת חכמתו.
אחרוני המעריצים
כמובן שלא רק העם המצרי וחכמיו העריצו את משה, אלא גם בני-ישראל, אבל ראוי לשים לב לתופעה מיוחדת בנדון:
לעיתים דווקא אנשים רחוקים מהדמות המדוברת, מכירים במעלתה לפני האנשים הקרובים אליה; וכך גם בעניננו - אומר הרמב"ן - למרבה הצער בשעה שהיו גויים מצריים שהכירו בגדולת משה, היו יהודים שנשארו מחוץ לענינים והתקשו להאמין בו ולקיים הוראותיו ("ולא שמעו אל משה גו'").
הדבר נבע גם מ'חשבון' וכעס שהיה להם על משה, כי מאז שדיבר עם פרעה, הרי פרעה הכביד ידו עליהם והקשה את עבדותם, כמו שמסופר בתורה שישראל טענו למשה ואהרן "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה גו'"; אבל בסופו של דבר, לאחר כל הניסים והפסקת השיעבוד והעבדות, כל עם ישראל האמינו במשה.
זו - לדעת הרמב"ן - כוונת הפסוק "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", שהם שלושה שלבים בהכרה במשה: 1) "בארץ מצרים", המוני העם המצרי. 2) "עבדי פרעה", חרטומיו וחכמיו. 3) "בעיני העם" זה עם ישראל.
הגורם לאמונה
כאמור הקושי של ישראל להאמין במשה נבע מהסבל והעינויים שסבלו בגלות המצרית, וכדי שכולם יאמינו ויכירו במשה נתן לו הקב"ה ציווי מיוחד - "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל", אשר לפי הפשט לא מובן מה ענין הציווי, מה אמר ה' למשה שיצווה את ישראל? אך רש"י מגלה את משמעות הציווי: "ציוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם", על-ידי ההנהגה באורך-רוח תתגלה האהבה הפנימית של עם ישראל למנהיגם הנצחי משה רבינו.
תחילה ישראל "לא שמעו אל משה" בגלל "קוצר רוח", הן קוצר רוח וחוסר סבלנות של ישראל (בשל הסבל והעינויים שסבלו), והן קוצר רוח של משה, שדיבר עמהם בתקיפות והעמידם על חומרת מצבם הרוחני;
לכן ציווה ה' את משה "להנהיגם בנחת" בנועם וברכות, לדבר במעלותיהם ולעודד אותם בהבטחות אלוקיות שיהיה טוב "אמור לבני ישראל אני ה' .. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם" - וזה עורר וגילה את ההערצה והאמונה שלהם במנהיגם (מכאן למדים שכדי לקרב יהודים לה', יש לעודד בדברי נועם ולא לאיים).
מקל כסף
פעם נסע אדמו"ר הרש"ב ורעייתו הרבנית שטרנא שרה מביתם שבעיירה ליובאוויטש למדינה אחרת והרבי קנה לבנו - הרבי הריי"ץ - מקל יפה ומהודר עם ראש של כסף, המתנה עלתה הון תועפות. כיוון שמצבו הכלכלי של הרבי, באותם הימים, היה דחוק ביותר, שאלה הרבנית מדוע הרבי הוציא את כל כספו (ואולי יותר מכך) לקניית המתנה? ענה לה הרבי: "בדרכי פגשתי יהודי (א גוטער איד) ובנו, וכשראיתי את ההבדל בין בנו לבננו, התעוררתי לקנות מתנה לבננו". ברגע שהתעוררה האהבה העצמית (מעצם הנפש) של הרבי לבנו, לא היה מקום לשום חשבונות והוא רכש את המתנה מתוך אהבה עמוקה ועזה.
'מקל' מסמל שלטון ונשיאות, כמו משה שהנהיג את העם במקלו ועמו עשה אותות ומופתים, וישנם שני סוגי מקלות: "מקל חובלים" - שלטון הרודה ומכה את בני עמו (כדברי חז"ל "דרכו של כלב ללקות במקל"), ו"מקל נועם" - שלטון הנוהג באהבה וחסד ובדרכי נועם עם עמו.
בקניית מקל כסף מהודר נתן הרבי הרש"ב לבנו - שלימים הפך למנהיג ישראל - כוח להנהיג את העם בחסד ורחמים ולא בדין וכעס, כי ייחודם של מנהיגי ישראל האמיתיים היא באורך הרוח שלהם לעמם.
הדברים בולטים במיוחד במנהיגותו של הרבי:
הרבי עמד שעות על גבי שעות ובמאור פנים ובשמחה קיבל כל יהודי ויהודיה, כשם שחייך באהבה ובחום לרבנים, תלמידי חכמים וחסידים, כך חייך ליהודי פשוט שבפשוטים, הרבי קיים להלכה למעשה את הוראת ה' למשה רבינו "להנהיגם בנחת ולסבול אותם".
הערצת משה לפי הקבלה
בתורתם הנעלית של מורינו הבעש"ט הקדוש ותלמידיו מבוארת סוגיית מנהיג הדור והקשר בינו לבין בני דורו בדרך מיוחדת:
אין זה מקרה שאדם פלוני נבחר להנהיג את דורו, זה מכוון משמים: יש קשר וזיקה פנימית עמוקה בין המנהיג לדורו, הם מחוברים בנשמותיהם, נשמת המנהיג היא הנשמה הראשית של הדור, בחינת 'ראש', ונשמות בני דורו הם כמו הגוף, אם-כן קשר החיים הרוחני שביניהם הוא כי הם כמציאות רוחנית אחת ממש.
הנה ציטוט נבחר מה'תורה שבכתב של החסידות' - ספר התניא - על עומק הזיקה בין המנהיג לעמו:
"משה רבינו הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם רועים", וכמו שמשה השפיע חיות לבני דורו, כך "בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה", כדברי ה"מדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור", והם "ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח .. ויניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ, הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם".
ה'משה' שבכל דור ודור נמשל ל'תחנת כח' המיצרת חשמל ומזרימה אותו בחוטים לכל בית ובית, אך כדי שזרם החשמל יפעל והבית יהיה מואר, צריך ללחוץ על ה"כפתור" ולהדליק את המנורה. מצב דומה קיים במישור הרוחני: הקב"ה ייצר את הכוח הרוחני-נשמתי והטמין אותו בכל יהודי וכדי שהכוח יאיר וימלא ייעדו ויאיר וישפיע על הגוף, צריך לגלות את ה'מתג' הנכון המפעיל את אותם כוחות רוחניים. הרבי הוא המעורר ומגלה את ה"מתג" שבכל יהודי, שהיהודי יתחיל להאיר.
אמור מעתה: ההשפעה והעזרה של המנהיג על בני דורו אינה כמו עזרה של אחד לזולת, של חזק לחלש, אלא כמו עזרה של אדם לעצמו, בני הדור הם ניצוץ מנשמתו והוא מתקן אותם מתוך הקשר הפנימי-נשמתי שביניהם.
האם יש לרבי כוח על-טבעי?
נסיים בסיפור מעניין איך שהרבי בעצמו מסביר מה סוד כוחו של צדיק הדור:
קבוצת סטודנטים נכנסו ליחידות לרבי, והם שאלוהו במגוון נושאים ביהדות ואמונה. לקראת סוף היחידות, שאל אחד הסטודנטים: "האם נכון מה שאומרים שלרבי יש כוחות על-טבעיים"? דממה השתררה בחדר למשמע השאלה הנועזת. והרבי השיב בפשטות: "לאמיתו של דבר, בכל יהודי קיים פוטנציאל לשלוט בטבע, כי לכל יהודי נשמה אלוקית הקשורה בבורא האין-סופי שמעל הטבע, ועל-ידי קיום תורה ומצוות האדם חובר לבורא האין-סופי ומתרומם ומתעלה מעל מגבלות הטבע ומחולל מעשים הנחשבים לפלאיים והעל-טבעיים. השאלה היא באיזו מידה האדם מביא לידי מימוש מביא יכולת זו - הקיימת בפוטנציאל שלו - לידי מימוש!".
הצדיק מביא לידי מימוש מוחלט את הקשר האלוקי הנעלה עם בורא העולם, דבר שמזרז ומחיש את הגאולה האמיתית והשלימה, שהיא ללא ספק משאת חייו של הרבי, ותפקיד דורינו "להביא את הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש".
תודת המאמר לרב צביקה דרורי שליט"א.
לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: ryk613@gmail.com |
| |
|
שולחן-השבת
מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,
לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות
לאור תורת חב"ד
מאת
הרב יוסף קרסיק
שליח הרבי
ורב אזורי בת חפר - עמק חפר
"הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד .. בְעֵינֵי הָעָם" הערצת המנהיג של המצריים ושל היהודים
דברי גדולי ישראל נחשב כדברי התורה
לכבוד י' שבט יום ההילולא של אדמו"ר הריי"ץ ויום קבלת הנשיאות של הרבי - מאמרינו השבועי יוקדש להסתכלות התורנית האמיתית על מנהיגי ישראל בכל דור ודור.
חז"ל מספרים שרב חיננא הורה הלכה בדיני כשרות ורב אדא שאלו "מה מקור פסיקתו"? ענה רב חיננא: "למדתי זאת משלושה פסוקי תורה - רב, שמואל ורבי יוחנן", ופירש רש"י "שלושה הפסוקים הם שלושת החכמים, שכדאי לסמוך עליהם כמו על המקרא"! כלומר, החכם הגדול, רב חיננא מלמדנו שדברי גדולי ישראל חשובים וניתן לסמוך עליהם כמו על פסוק מפורש בתורה!
לכל העמים מנהיגים ודמיות הוד נערצות, אבל מיוחדים הם מנהיגי ישראל, לא רק כי הם צדיקים המסורים ונתונים למושפעיהם באמת וללא נגיעה אישית, אלא גם בקשר הפנימי-נשמתי העמוק שלהם עם בני דורם - כפי שיוסבר בהמשך המאמר.
אך נפתח דברינו באמונת המצריים במשה רבינו, שהתורה מתארת, אגב סיפור עשרת המכות, את ההערצה הגדולה שלהם למשה: "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"!
מניעים להערצת משה
המפרשים שואלים על הפסוק האמור, מדוע יש בו כפל לשון, בחלקו הראשון כתוב "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים", משמע בעיני כל תושבי מצרים, ואם-כן מה מוסיפות המילים "בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", הלא גם הם חלק מארץ מצרים?
משתי סיבות מעריצים אדם גדול ומחשיבים אותו 'איש אלוקים' מרומם ומופלא: 1) מעשי ניסים ונפלאות על-טבעיים שהוא מחולל. 2) חכמתו העצומה, הנהגתו הישרה ומדותיו התרומיות.
למרות שההערצה יכולה להתפשט בכל רבדי וגווני העם - מהפשוטים ביותר עד לחכמים הגדולים - יש הבדל מי הראשון להכיר במעלותיו:
כשהערצה נובעת ממעשה הניסים והנפלאות, הראשונים להתלהב ולהעריץ הם פשוטי העם, המתפתים בקלות להאמין בסיפורים [הנכונים ואפילו הדמיוניים], ואילו המדענים המלומדים מהססים ואינם מאמינים, הם מסופקים שמא הם דמיונות-שוא ואחיזת עינים, ורק לאחר בדיקה מדוקדת של אמיתות הסיפורים ובפרט כשנעשים עוד ועוד ניסים ונפלאות, מתקבלים הדברים גם בלבם, שיודו ויכירו בגדולתו.
אבל כשהערצה היא לחכמתו העמוקה והנשגבת ולמידותיו המופלאות - הרי תחילה רק החכמים והמלומדים מכירים בה, ורק אחר-כך מתפרסמים הדברים בתקשורת ובאים לידיעת והכרת ההמונים [הסוג הראשון עיקרו רגשי, התלהבות הלב, והסוג השני עיקרו שכלי, הערצת השכל].
במשה רבינו חברו שתי המעלות יחד:
1) הוא שלט בחוקי הטבע וחולל ניסים ונפלאות - בנפיחת פיו מלאה הארץ בשחין, בהרמת ידו צצו חיות רעות ועוד - והמוני העם העריצו אותו והכירו בגדולתו, אבל חכמי מצרים הסתפקו שמא זה כישוף או אחיזת עיניים, ורק כשעשה עוד ניסים, עשרת המכות וכו', גם הם הודו והכירו בגדלותו והיותו איש אלקים. 2) חכמתו הגדולה והנשגבת ומידות מופלאות, היותו עניו, רחמן שגומל חסד לזולת במסירות נפש, גרמה לחכמים ולחרטומים שהתבוננו להכיר ברוממותו, ורק אז התפרסם הדבר בקרב כל העם, שגם ההמונים העריצו את חכמתו ומידותיו.
עתה נבין את כפל לשון הפסוק:
"האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים" - זו הערצת ההמונים שנבעה מניסי המכות, אבל עדיין החרטומים, החכמים והמכשפים לא הכירו במעלתו. בהמשך, כשחולל עוד ניסים, גם "עבדי פרעה" - החכמים, החרטומים והמכשפים - העריצוהו!
כשהחכמים והחרטומים הבינו בשכלם את חכמתו הנעלית הם העריצו אותו בשל כך, וכשהדבר התפרסם ונודע לכל ההמונים גם הם ההעריצו את חכמתו וזהו שמסיים הפסוק "האיש משה גדול .. בעיני העם", ההמונים היו האחרונים שהכירו במעלת חכמתו.
אחרוני המעריצים
כמובן שלא רק העם המצרי וחכמיו העריצו את משה, אלא גם בני-ישראל, אבל ראוי לשים לב לתופעה מיוחדת בנדון:
לעיתים דווקא אנשים רחוקים מהדמות המדוברת, מכירים במעלתה לפני האנשים הקרובים אליה; וכך גם בעניננו - אומר הרמב"ן - למרבה הצער בשעה שהיו גויים מצריים שהכירו בגדולת משה, היו יהודים שנשארו מחוץ לענינים והתקשו להאמין בו ולקיים הוראותיו ("ולא שמעו אל משה גו'").
הדבר נבע גם מ'חשבון' וכעס שהיה להם על משה, כי מאז שדיבר עם פרעה, הרי פרעה הכביד ידו עליהם והקשה את עבדותם, כמו שמסופר בתורה שישראל טענו למשה ואהרן "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה גו'"; אבל בסופו של דבר, לאחר כל הניסים והפסקת השיעבוד והעבדות, כל עם ישראל האמינו במשה.
זו - לדעת הרמב"ן - כוונת הפסוק "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", שהם שלושה שלבים בהכרה במשה: 1) "בארץ מצרים", המוני העם המצרי. 2) "עבדי פרעה", חרטומיו וחכמיו. 3) "בעיני העם" זה עם ישראל.
הגורם לאמונה
כאמור הקושי של ישראל להאמין במשה נבע מהסבל והעינויים שסבלו בגלות המצרית, וכדי שכולם יאמינו ויכירו במשה נתן לו הקב"ה ציווי מיוחד - "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל", אשר לפי הפשט לא מובן מה ענין הציווי, מה אמר ה' למשה שיצווה את ישראל? אך רש"י מגלה את משמעות הציווי: "ציוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם", על-ידי ההנהגה באורך-רוח תתגלה האהבה הפנימית של עם ישראל למנהיגם הנצחי משה רבינו.
תחילה ישראל "לא שמעו אל משה" בגלל "קוצר רוח", הן קוצר רוח וחוסר סבלנות של ישראל (בשל הסבל והעינויים שסבלו), והן קוצר רוח של משה, שדיבר עמהם בתקיפות והעמידם על חומרת מצבם הרוחני;
לכן ציווה ה' את משה "להנהיגם בנחת" בנועם וברכות, לדבר במעלותיהם ולעודד אותם בהבטחות אלוקיות שיהיה טוב "אמור לבני ישראל אני ה' .. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם" - וזה עורר וגילה את ההערצה והאמונה שלהם במנהיגם (מכאן למדים שכדי לקרב יהודים לה', יש לעודד בדברי נועם ולא לאיים).
מקל כסף
פעם נסע אדמו"ר הרש"ב ורעייתו הרבנית שטרנא שרה מביתם שבעיירה ליובאוויטש למדינה אחרת והרבי קנה לבנו - הרבי הריי"ץ - מקל יפה ומהודר עם ראש של כסף, המתנה עלתה הון תועפות. כיוון שמצבו הכלכלי של הרבי, באותם הימים, היה דחוק ביותר, שאלה הרבנית מדוע הרבי הוציא את כל כספו (ואולי יותר מכך) לקניית המתנה? ענה לה הרבי: "בדרכי פגשתי יהודי (א גוטער איד) ובנו, וכשראיתי את ההבדל בין בנו לבננו, התעוררתי לקנות מתנה לבננו". ברגע שהתעוררה האהבה העצמית (מעצם הנפש) של הרבי לבנו, לא היה מקום לשום חשבונות והוא רכש את המתנה מתוך אהבה עמוקה ועזה.
'מקל' מסמל שלטון ונשיאות, כמו משה שהנהיג את העם במקלו ועמו עשה אותות ומופתים, וישנם שני סוגי מקלות: "מקל חובלים" - שלטון הרודה ומכה את בני עמו (כדברי חז"ל "דרכו של כלב ללקות במקל"), ו"מקל נועם" - שלטון הנוהג באהבה וחסד ובדרכי נועם עם עמו.
בקניית מקל כסף מהודר נתן הרבי הרש"ב לבנו - שלימים הפך למנהיג ישראל - כוח להנהיג את העם בחסד ורחמים ולא בדין וכעס, כי ייחודם של מנהיגי ישראל האמיתיים היא באורך הרוח שלהם לעמם.
הדברים בולטים במיוחד במנהיגותו של הרבי:
הרבי עמד שעות על גבי שעות ובמאור פנים ובשמחה קיבל כל יהודי ויהודיה, כשם שחייך באהבה ובחום לרבנים, תלמידי חכמים וחסידים, כך חייך ליהודי פשוט שבפשוטים, הרבי קיים להלכה למעשה את הוראת ה' למשה רבינו "להנהיגם בנחת ולסבול אותם".
הערצת משה לפי הקבלה
בתורתם הנעלית של מורינו הבעש"ט הקדוש ותלמידיו מבוארת סוגיית מנהיג הדור והקשר בינו לבין בני דורו בדרך מיוחדת:
אין זה מקרה שאדם פלוני נבחר להנהיג את דורו, זה מכוון משמים: יש קשר וזיקה פנימית עמוקה בין המנהיג לדורו, הם מחוברים בנשמותיהם, נשמת המנהיג היא הנשמה הראשית של הדור, בחינת 'ראש', ונשמות בני דורו הם כמו הגוף, אם-כן קשר החיים הרוחני שביניהם הוא כי הם כמציאות רוחנית אחת ממש.
הנה ציטוט נבחר מה'תורה שבכתב של החסידות' - ספר התניא - על עומק הזיקה בין המנהיג לעמו:
"משה רבינו הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם רועים", וכמו שמשה השפיע חיות לבני דורו, כך "בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה", כדברי ה"מדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור", והם "ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח .. ויניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ, הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם".
ה'משה' שבכל דור ודור נמשל ל'תחנת כח' המיצרת חשמל ומזרימה אותו בחוטים לכל בית ובית, אך כדי שזרם החשמל יפעל והבית יהיה מואר, צריך ללחוץ על ה"כפתור" ולהדליק את המנורה. מצב דומה קיים במישור הרוחני: הקב"ה ייצר את הכוח הרוחני-נשמתי והטמין אותו בכל יהודי וכדי שהכוח יאיר וימלא ייעדו ויאיר וישפיע על הגוף, צריך לגלות את ה'מתג' הנכון המפעיל את אותם כוחות רוחניים. הרבי הוא המעורר ומגלה את ה"מתג" שבכל יהודי, שהיהודי יתחיל להאיר.
אמור מעתה: ההשפעה והעזרה של המנהיג על בני דורו אינה כמו עזרה של אחד לזולת, של חזק לחלש, אלא כמו עזרה של אדם לעצמו, בני הדור הם ניצוץ מנשמתו והוא מתקן אותם מתוך הקשר הפנימי-נשמתי שביניהם.
האם יש לרבי כוח על-טבעי?
נסיים בסיפור מעניין איך שהרבי בעצמו מסביר מה סוד כוחו של צדיק הדור:
קבוצת סטודנטים נכנסו ליחידות לרבי, והם שאלוהו במגוון נושאים ביהדות ואמונה. לקראת סוף היחידות, שאל אחד הסטודנטים: "האם נכון מה שאומרים שלרבי יש כוחות על-טבעיים"? דממה השתררה בחדר למשמע השאלה הנועזת. והרבי השיב בפשטות: "לאמיתו של דבר, בכל יהודי קיים פוטנציאל לשלוט בטבע, כי לכל יהודי נשמה אלוקית הקשורה בבורא האין-סופי שמעל הטבע, ועל-ידי קיום תורה ומצוות האדם חובר לבורא האין-סופי ומתרומם ומתעלה מעל מגבלות הטבע ומחולל מעשים הנחשבים לפלאיים והעל-טבעיים. השאלה היא באיזו מידה האדם מביא לידי מימוש מביא יכולת זו - הקיימת בפוטנציאל שלו - לידי מימוש!".
הצדיק מביא לידי מימוש מוחלט את הקשר האלוקי הנעלה עם בורא העולם, דבר שמזרז ומחיש את הגאולה האמיתית והשלימה, שהיא ללא ספק משאת חייו של הרבי, ותפקיד דורינו "להביא את הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש".
תודת המאמר לרב צביקה דרורי שליט"א.
לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: ryk613@gmail.com |
| |
|
שולחן-השבת
מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,
לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות
לאור תורת חב"ד
מאת
הרב יוסף קרסיק
שליח הרבי
ורב אזורי בת חפר - עמק חפר
"הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד .. בְעֵינֵי הָעָם" הערצת המנהיג של המצריים ושל היהודים
דברי גדולי ישראל נחשב כדברי התורה
לכבוד י' שבט יום ההילולא של אדמו"ר הריי"ץ ויום קבלת הנשיאות של הרבי - מאמרינו השבועי יוקדש להסתכלות התורנית האמיתית על מנהיגי ישראל בכל דור ודור.
חז"ל מספרים שרב חיננא הורה הלכה בדיני כשרות ורב אדא שאלו "מה מקור פסיקתו"? ענה רב חיננא: "למדתי זאת משלושה פסוקי תורה - רב, שמואל ורבי יוחנן", ופירש רש"י "שלושה הפסוקים הם שלושת החכמים, שכדאי לסמוך עליהם כמו על המקרא"! כלומר, החכם הגדול, רב חיננא מלמדנו שדברי גדולי ישראל חשובים וניתן לסמוך עליהם כמו על פסוק מפורש בתורה!
לכל העמים מנהיגים ודמיות הוד נערצות, אבל מיוחדים הם מנהיגי ישראל, לא רק כי הם צדיקים המסורים ונתונים למושפעיהם באמת וללא נגיעה אישית, אלא גם בקשר הפנימי-נשמתי העמוק שלהם עם בני דורם - כפי שיוסבר בהמשך המאמר.
אך נפתח דברינו באמונת המצריים במשה רבינו, שהתורה מתארת, אגב סיפור עשרת המכות, את ההערצה הגדולה שלהם למשה: "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"!
מניעים להערצת משה
המפרשים שואלים על הפסוק האמור, מדוע יש בו כפל לשון, בחלקו הראשון כתוב "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים", משמע בעיני כל תושבי מצרים, ואם-כן מה מוסיפות המילים "בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", הלא גם הם חלק מארץ מצרים?
משתי סיבות מעריצים אדם גדול ומחשיבים אותו 'איש אלוקים' מרומם ומופלא: 1) מעשי ניסים ונפלאות על-טבעיים שהוא מחולל. 2) חכמתו העצומה, הנהגתו הישרה ומדותיו התרומיות.
למרות שההערצה יכולה להתפשט בכל רבדי וגווני העם - מהפשוטים ביותר עד לחכמים הגדולים - יש הבדל מי הראשון להכיר במעלותיו:
כשהערצה נובעת ממעשה הניסים והנפלאות, הראשונים להתלהב ולהעריץ הם פשוטי העם, המתפתים בקלות להאמין בסיפורים [הנכונים ואפילו הדמיוניים], ואילו המדענים המלומדים מהססים ואינם מאמינים, הם מסופקים שמא הם דמיונות-שוא ואחיזת עינים, ורק לאחר בדיקה מדוקדת של אמיתות הסיפורים ובפרט כשנעשים עוד ועוד ניסים ונפלאות, מתקבלים הדברים גם בלבם, שיודו ויכירו בגדולתו.
אבל כשהערצה היא לחכמתו העמוקה והנשגבת ולמידותיו המופלאות - הרי תחילה רק החכמים והמלומדים מכירים בה, ורק אחר-כך מתפרסמים הדברים בתקשורת ובאים לידיעת והכרת ההמונים [הסוג הראשון עיקרו רגשי, התלהבות הלב, והסוג השני עיקרו שכלי, הערצת השכל].
במשה רבינו חברו שתי המעלות יחד:
1) הוא שלט בחוקי הטבע וחולל ניסים ונפלאות - בנפיחת פיו מלאה הארץ בשחין, בהרמת ידו צצו חיות רעות ועוד - והמוני העם העריצו אותו והכירו בגדולתו, אבל חכמי מצרים הסתפקו שמא זה כישוף או אחיזת עיניים, ורק כשעשה עוד ניסים, עשרת המכות וכו', גם הם הודו והכירו בגדלותו והיותו איש אלקים. 2) חכמתו הגדולה והנשגבת ומידות מופלאות, היותו עניו, רחמן שגומל חסד לזולת במסירות נפש, גרמה לחכמים ולחרטומים שהתבוננו להכיר ברוממותו, ורק אז התפרסם הדבר בקרב כל העם, שגם ההמונים העריצו את חכמתו ומידותיו.
עתה נבין את כפל לשון הפסוק:
"האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים" - זו הערצת ההמונים שנבעה מניסי המכות, אבל עדיין החרטומים, החכמים והמכשפים לא הכירו במעלתו. בהמשך, כשחולל עוד ניסים, גם "עבדי פרעה" - החכמים, החרטומים והמכשפים - העריצוהו!
כשהחכמים והחרטומים הבינו בשכלם את חכמתו הנעלית הם העריצו אותו בשל כך, וכשהדבר התפרסם ונודע לכל ההמונים גם הם ההעריצו את חכמתו וזהו שמסיים הפסוק "האיש משה גדול .. בעיני העם", ההמונים היו האחרונים שהכירו במעלת חכמתו.
אחרוני המעריצים
כמובן שלא רק העם המצרי וחכמיו העריצו את משה, אלא גם בני-ישראל, אבל ראוי לשים לב לתופעה מיוחדת בנדון:
לעיתים דווקא אנשים רחוקים מהדמות המדוברת, מכירים במעלתה לפני האנשים הקרובים אליה; וכך גם בעניננו - אומר הרמב"ן - למרבה הצער בשעה שהיו גויים מצריים שהכירו בגדולת משה, היו יהודים שנשארו מחוץ לענינים והתקשו להאמין בו ולקיים הוראותיו ("ולא שמעו אל משה גו'").
הדבר נבע גם מ'חשבון' וכעס שהיה להם על משה, כי מאז שדיבר עם פרעה, הרי פרעה הכביד ידו עליהם והקשה את עבדותם, כמו שמסופר בתורה שישראל טענו למשה ואהרן "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה גו'"; אבל בסופו של דבר, לאחר כל הניסים והפסקת השיעבוד והעבדות, כל עם ישראל האמינו במשה.
זו - לדעת הרמב"ן - כוונת הפסוק "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", שהם שלושה שלבים בהכרה במשה: 1) "בארץ מצרים", המוני העם המצרי. 2) "עבדי פרעה", חרטומיו וחכמיו. 3) "בעיני העם" זה עם ישראל.
הגורם לאמונה
כאמור הקושי של ישראל להאמין במשה נבע מהסבל והעינויים שסבלו בגלות המצרית, וכדי שכולם יאמינו ויכירו במשה נתן לו הקב"ה ציווי מיוחד - "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל", אשר לפי הפשט לא מובן מה ענין הציווי, מה אמר ה' למשה שיצווה את ישראל? אך רש"י מגלה את משמעות הציווי: "ציוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם", על-ידי ההנהגה באורך-רוח תתגלה האהבה הפנימית של עם ישראל למנהיגם הנצחי משה רבינו.
תחילה ישראל "לא שמעו אל משה" בגלל "קוצר רוח", הן קוצר רוח וחוסר סבלנות של ישראל (בשל הסבל והעינויים שסבלו), והן קוצר רוח של משה, שדיבר עמהם בתקיפות והעמידם על חומרת מצבם הרוחני;
לכן ציווה ה' את משה "להנהיגם בנחת" בנועם וברכות, לדבר במעלותיהם ולעודד אותם בהבטחות אלוקיות שיהיה טוב "אמור לבני ישראל אני ה' .. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם" - וזה עורר וגילה את ההערצה והאמונה שלהם במנהיגם (מכאן למדים שכדי לקרב יהודים לה', יש לעודד בדברי נועם ולא לאיים).
מקל כסף
פעם נסע אדמו"ר הרש"ב ורעייתו הרבנית שטרנא שרה מביתם שבעיירה ליובאוויטש למדינה אחרת והרבי קנה לבנו - הרבי הריי"ץ - מקל יפה ומהודר עם ראש של כסף, המתנה עלתה הון תועפות. כיוון שמצבו הכלכלי של הרבי, באותם הימים, היה דחוק ביותר, שאלה הרבנית מדוע הרבי הוציא את כל כספו (ואולי יותר מכך) לקניית המתנה? ענה לה הרבי: "בדרכי פגשתי יהודי (א גוטער איד) ובנו, וכשראיתי את ההבדל בין בנו לבננו, התעוררתי לקנות מתנה לבננו". ברגע שהתעוררה האהבה העצמית (מעצם הנפש) של הרבי לבנו, לא היה מקום לשום חשבונות והוא רכש את המתנה מתוך אהבה עמוקה ועזה.
'מקל' מסמל שלטון ונשיאות, כמו משה שהנהיג את העם במקלו ועמו עשה אותות ומופתים, וישנם שני סוגי מקלות: "מקל חובלים" - שלטון הרודה ומכה את בני עמו (כדברי חז"ל "דרכו של כלב ללקות במקל"), ו"מקל נועם" - שלטון הנוהג באהבה וחסד ובדרכי נועם עם עמו.
בקניית מקל כסף מהודר נתן הרבי הרש"ב לבנו - שלימים הפך למנהיג ישראל - כוח להנהיג את העם בחסד ורחמים ולא בדין וכעס, כי ייחודם של מנהיגי ישראל האמיתיים היא באורך הרוח שלהם לעמם.
הדברים בולטים במיוחד במנהיגותו של הרבי:
הרבי עמד שעות על גבי שעות ובמאור פנים ובשמחה קיבל כל יהודי ויהודיה, כשם שחייך באהבה ובחום לרבנים, תלמידי חכמים וחסידים, כך חייך ליהודי פשוט שבפשוטים, הרבי קיים להלכה למעשה את הוראת ה' למשה רבינו "להנהיגם בנחת ולסבול אותם".
הערצת משה לפי הקבלה
בתורתם הנעלית של מורינו הבעש"ט הקדוש ותלמידיו מבוארת סוגיית מנהיג הדור והקשר בינו לבין בני דורו בדרך מיוחדת:
אין זה מקרה שאדם פלוני נבחר להנהיג את דורו, זה מכוון משמים: יש קשר וזיקה פנימית עמוקה בין המנהיג לדורו, הם מחוברים בנשמותיהם, נשמת המנהיג היא הנשמה הראשית של הדור, בחינת 'ראש', ונשמות בני דורו הם כמו הגוף, אם-כן קשר החיים הרוחני שביניהם הוא כי הם כמציאות רוחנית אחת ממש.
הנה ציטוט נבחר מה'תורה שבכתב של החסידות' - ספר התניא - על עומק הזיקה בין המנהיג לעמו:
"משה רבינו הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם רועים", וכמו שמשה השפיע חיות לבני דורו, כך "בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה", כדברי ה"מדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור", והם "ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח .. ויניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ, הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם".
ה'משה' שבכל דור ודור נמשל ל'תחנת כח' המיצרת חשמל ומזרימה אותו בחוטים לכל בית ובית, אך כדי שזרם החשמל יפעל והבית יהיה מואר, צריך ללחוץ על ה"כפתור" ולהדליק את המנורה. מצב דומה קיים במישור הרוחני: הקב"ה ייצר את הכוח הרוחני-נשמתי והטמין אותו בכל יהודי וכדי שהכוח יאיר וימלא ייעדו ויאיר וישפיע על הגוף, צריך לגלות את ה'מתג' הנכון המפעיל את אותם כוחות רוחניים. הרבי הוא המעורר ומגלה את ה"מתג" שבכל יהודי, שהיהודי יתחיל להאיר.
אמור מעתה: ההשפעה והעזרה של המנהיג על בני דורו אינה כמו עזרה של אחד לזולת, של חזק לחלש, אלא כמו עזרה של אדם לעצמו, בני הדור הם ניצוץ מנשמתו והוא מתקן אותם מתוך הקשר הפנימי-נשמתי שביניהם.
האם יש לרבי כוח על-טבעי?
נסיים בסיפור מעניין איך שהרבי בעצמו מסביר מה סוד כוחו של צדיק הדור:
קבוצת סטודנטים נכנסו ליחידות לרבי, והם שאלוהו במגוון נושאים ביהדות ואמונה. לקראת סוף היחידות, שאל אחד הסטודנטים: "האם נכון מה שאומרים שלרבי יש כוחות על-טבעיים"? דממה השתררה בחדר למשמע השאלה הנועזת. והרבי השיב בפשטות: "לאמיתו של דבר, בכל יהודי קיים פוטנציאל לשלוט בטבע, כי לכל יהודי נשמה אלוקית הקשורה בבורא האין-סופי שמעל הטבע, ועל-ידי קיום תורה ומצוות האדם חובר לבורא האין-סופי ומתרומם ומתעלה מעל מגבלות הטבע ומחולל מעשים הנחשבים לפלאיים והעל-טבעיים. השאלה היא באיזו מידה האדם מביא לידי מימוש מביא יכולת זו - הקיימת בפוטנציאל שלו - לידי מימוש!".
הצדיק מביא לידי מימוש מוחלט את הקשר האלוקי הנעלה עם בורא העולם, דבר שמזרז ומחיש את הגאולה האמיתית והשלימה, שהיא ללא ספק משאת חייו של הרבי, ותפקיד דורינו "להביא את הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש".
תודת המאמר לרב צביקה דרורי שליט"א.
לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: ryk613@gmail.com |
|
|
שולחן-השבת
מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,
לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות
לאור תורת חב"ד
מאת
הרב יוסף קרסיק
שליח הרבי
ורב אזורי בת חפר - עמק חפר
"הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד .. בְעֵינֵי הָעָם" הערצת המנהיג של המצריים ושל היהודים
דברי גדולי ישראל נחשב כדברי התורה
לכבוד י' שבט יום ההילולא של אדמו"ר הריי"ץ ויום קבלת הנשיאות של הרבי - מאמרינו השבועי יוקדש להסתכלות התורנית האמיתית על מנהיגי ישראל בכל דור ודור.
חז"ל מספרים שרב חיננא הורה הלכה בדיני כשרות ורב אדא שאלו "מה מקור פסיקתו"? ענה רב חיננא: "למדתי זאת משלושה פסוקי תורה - רב, שמואל ורבי יוחנן", ופירש רש"י "שלושה הפסוקים הם שלושת החכמים, שכדאי לסמוך עליהם כמו על המקרא"! כלומר, החכם הגדול, רב חיננא מלמדנו שדברי גדולי ישראל חשובים וניתן לסמוך עליהם כמו על פסוק מפורש בתורה!
לכל העמים מנהיגים ודמיות הוד נערצות, אבל מיוחדים הם מנהיגי ישראל, לא רק כי הם צדיקים המסורים ונתונים למושפעיהם באמת וללא נגיעה אישית, אלא גם בקשר הפנימי-נשמתי העמוק שלהם עם בני דורם - כפי שיוסבר בהמשך המאמר.
אך נפתח דברינו באמונת המצריים במשה רבינו, שהתורה מתארת, אגב סיפור עשרת המכות, את ההערצה הגדולה שלהם למשה: "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"!
מניעים להערצת משה
המפרשים שואלים על הפסוק האמור, מדוע יש בו כפל לשון, בחלקו הראשון כתוב "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים", משמע בעיני כל תושבי מצרים, ואם-כן מה מוסיפות המילים "בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", הלא גם הם חלק מארץ מצרים?
משתי סיבות מעריצים אדם גדול ומחשיבים אותו 'איש אלוקים' מרומם ומופלא: 1) מעשי ניסים ונפלאות על-טבעיים שהוא מחולל. 2) חכמתו העצומה, הנהגתו הישרה ומדותיו התרומיות.
למרות שההערצה יכולה להתפשט בכל רבדי וגווני העם - מהפשוטים ביותר עד לחכמים הגדולים - יש הבדל מי הראשון להכיר במעלותיו:
כשהערצה נובעת ממעשה הניסים והנפלאות, הראשונים להתלהב ולהעריץ הם פשוטי העם, המתפתים בקלות להאמין בסיפורים [הנכונים ואפילו הדמיוניים], ואילו המדענים המלומדים מהססים ואינם מאמינים, הם מסופקים שמא הם דמיונות-שוא ואחיזת עינים, ורק לאחר בדיקה מדוקדת של אמיתות הסיפורים ובפרט כשנעשים עוד ועוד ניסים ונפלאות, מתקבלים הדברים גם בלבם, שיודו ויכירו בגדולתו.
אבל כשהערצה היא לחכמתו העמוקה והנשגבת ולמידותיו המופלאות - הרי תחילה רק החכמים והמלומדים מכירים בה, ורק אחר-כך מתפרסמים הדברים בתקשורת ובאים לידיעת והכרת ההמונים [הסוג הראשון עיקרו רגשי, התלהבות הלב, והסוג השני עיקרו שכלי, הערצת השכל].
במשה רבינו חברו שתי המעלות יחד:
1) הוא שלט בחוקי הטבע וחולל ניסים ונפלאות - בנפיחת פיו מלאה הארץ בשחין, בהרמת ידו צצו חיות רעות ועוד - והמוני העם העריצו אותו והכירו בגדולתו, אבל חכמי מצרים הסתפקו שמא זה כישוף או אחיזת עיניים, ורק כשעשה עוד ניסים, עשרת המכות וכו', גם הם הודו והכירו בגדלותו והיותו איש אלקים. 2) חכמתו הגדולה והנשגבת ומידות מופלאות, היותו עניו, רחמן שגומל חסד לזולת במסירות נפש, גרמה לחכמים ולחרטומים שהתבוננו להכיר ברוממותו, ורק אז התפרסם הדבר בקרב כל העם, שגם ההמונים העריצו את חכמתו ומידותיו.
עתה נבין את כפל לשון הפסוק:
"האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים" - זו הערצת ההמונים שנבעה מניסי המכות, אבל עדיין החרטומים, החכמים והמכשפים לא הכירו במעלתו. בהמשך, כשחולל עוד ניסים, גם "עבדי פרעה" - החכמים, החרטומים והמכשפים - העריצוהו!
כשהחכמים והחרטומים הבינו בשכלם את חכמתו הנעלית הם העריצו אותו בשל כך, וכשהדבר התפרסם ונודע לכל ההמונים גם הם ההעריצו את חכמתו וזהו שמסיים הפסוק "האיש משה גדול .. בעיני העם", ההמונים היו האחרונים שהכירו במעלת חכמתו.
אחרוני המעריצים
כמובן שלא רק העם המצרי וחכמיו העריצו את משה, אלא גם בני-ישראל, אבל ראוי לשים לב לתופעה מיוחדת בנדון :
לעיתים דווקא אנשים רחוקים מהדמות המדוברת, מכירים במעלתה לפני האנשים הקרובים אליה; וכך גם בעניננו - אומר הרמב"ן - למרבה הצער בשעה שהיו גויים מצריים שהכירו בגדולת משה, היו יהודים שנשארו מחוץ לענינים והתקשו להאמין בו ולקיים הוראותיו ("ולא שמעו אל משה גו'").
הדבר נבע גם מ'חשבון' וכעס שהיה להם על משה, כי מאז שדיבר עם פרעה, הרי פרעה הכביד ידו עליהם והקשה את עבדותם, כמו שמסופר בתורה שישראל טענו למשה ואהרן "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה גו'"; אבל בסופו של דבר, לאחר כל הניסים והפסקת השיעבוד והעבדות, כל עם ישראל האמינו במשה.
זו - לדעת הרמב"ן - כוונת הפסוק "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", שהם שלושה שלבים בהכרה במשה: 1) "בארץ מצרים", המוני העם המצרי. 2) "עבדי פרעה", חרטומיו וחכמיו. 3) "בעיני העם" זה עם ישראל.
הגורם לאמונה
כאמור הקושי של ישראל להאמין במשה נבע מהסבל והעינויים שסבלו בגלות המצרית, וכדי שכולם יאמינו ויכירו במשה נתן לו הקב"ה ציווי מיוחד - "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל", אשר לפי הפשט לא מובן מה ענין הציווי, מה אמר ה' למשה שיצווה את ישראל? אך רש"י מגלה את משמעות הציווי: "ציוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם", על-ידי ההנהגה באורך-רוח תתגלה האהבה הפנימית של עם ישראל למנהיגם הנצחי משה רבינו.
תחילה ישראל "לא שמעו אל משה" בגלל "קוצר רוח", הן קוצר רוח וחוסר סבלנות של ישראל (בשל הסבל והעינויים שסבלו), והן קוצר רוח של משה, שדיבר עמהם בתקיפות והעמידם על חומרת מצבם הרוחני;
לכן ציווה ה' את משה "להנהיגם בנחת" בנועם וברכות, לדבר במעלותיהם ולעודד אותם בהבטחות אלוקיות שיהיה טוב "אמור לבני ישראל אני ה' .. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם" - וזה עורר וגילה את ההערצה והאמונה שלהם במנהיגם (מכאן למדים שכדי לקרב יהודים לה', יש לעודד בדברי נועם ולא לאיים).
מקל כסף
פעם נסע אדמו"ר הרש"ב ורעייתו הרבנית שטרנא שרה מביתם שבעיירה ליובאוויטש למדינה אחרת והרבי קנה לבנו - הרבי הריי"ץ - מקל יפה ומהודר עם ראש של כסף, המתנה עלתה הון תועפות. כיוון שמצבו הכלכלי של הרבי, באותם הימים, היה דחוק ביותר, שאלה הרבנית מדוע הרבי הוציא את כל כספו (ואולי יותר מכך) לקניית המתנה? ענה לה הרבי: "בדרכי פגשתי יהודי (א גוטער איד) ובנו, וכשראיתי את ההבדל בין בנו לבננו, התעוררתי לקנות מתנה לבננו". ברגע שהתעוררה האהבה העצמית (מעצם הנפש) של הרבי לבנו, לא היה מקום לשום חשבונות והוא רכש את המתנה מתוך אהבה עמוקה ועזה.
'מקל' מסמל שלטון ונשיאות, כמו משה שהנהיג את העם במקלו ועמו עשה אותות ומופתים, וישנם שני סוגי מקלות: "מקל חובלים" - שלטון הרודה ומכה את בני עמו (כדברי חז"ל "דרכו של כלב ללקות במקל"), ו"מקל נועם" - שלטון הנוהג באהבה וחסד ובדרכי נועם עם עמו.
בקניית מקל כסף מהודר נתן הרבי הרש"ב לבנו - שלימים הפך למנהיג ישראל - כוח להנהיג את העם בחסד ורחמים ולא בדין וכעס, כי ייחודם של מנהיגי ישראל האמיתיים היא באורך הרוח שלהם לעמם.
הדברים בולטים במיוחד במנהיגותו של הרבי:
הרבי עמד שעות על גבי שעות ובמאור פנים ובשמחה קיבל כל יהודי ויהודיה, כשם שחייך באהבה ובחום לרבנים, תלמידי חכמים וחסידים, כך חייך ליהודי פשוט שבפשוטים, הרבי קיים להלכה למעשה את הוראת ה' למשה רבינו "להנהיגם בנחת ולסבול אותם".
הערצת משה לפי הקבלה
בתורתם הנעלית של מורינו הבעש"ט הקדוש ותלמידיו מבוארת סוגיית מנהיג הדור והקשר בינו לבין בני דורו בדרך מיוחדת:
אין זה מקרה שאדם פלוני נבחר להנהיג את דורו, זה מכוון משמים: יש קשר וזיקה פנימית עמוקה בין המנהיג לדורו, הם מחוברים בנשמותיהם, נשמת המנהיג היא הנשמה הראשית של הדור, בחינת 'ראש', ונשמות בני דורו הם כמו הגוף, אם-כן קשר החיים הרוחני שביניהם הוא כי הם כמציאות רוחנית אחת ממש.
הנה ציטוט נבחר מה'תורה שבכתב של החסידות' - ספר התניא - על עומק הזיקה בין המנהיג לעמו:
"משה רבינו הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם רועים", וכמו שמשה השפיע חיות לבני דורו, כך "בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה", כדברי ה"מדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור", והם "ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח .. ויניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ, הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם".
ה'משה' שבכל דור ודור נמשל ל'תחנת כח' המיצרת חשמל ומזרימה אותו בחוטים לכל בית ובית, אך כדי שזרם החשמל יפעל והבית יהיה מואר, צריך ללחוץ על ה"כפתור" ולהדליק את המנורה. מצב דומה קיים במישור הרוחני: הקב"ה ייצר את הכוח הרוחני-נשמתי והטמין אותו בכל יהודי וכדי שהכוח יאיר וימלא ייעדו ויאיר וישפיע על הגוף, צריך לגלות את ה'מתג' הנכון המפעיל את אותם כוחות רוחניים. הרבי הוא המעורר ומגלה את ה"מתג" שבכל יהודי, שהיהודי יתחיל להאיר.
אמור מעתה: ההשפעה והעזרה של המנהיג על בני דורו אינה כמו עזרה של אחד לזולת, של חזק לחלש, אלא כמו עזרה של אדם לעצמו, בני הדור הם ניצוץ מנשמתו והוא מתקן אותם מתוך הקשר הפנימי-נשמתי שביניהם.
האם יש לרבי כוח על-טבעי?
נסיים בסיפור מעניין איך שהרבי בעצמו מסביר מה סוד כוחו של צדיק הדור:
קבוצת סטודנטים נכנסו ליחידות לרבי, והם שאלוהו במגוון נושאים ביהדות ואמונה. לקראת סוף היחידות, שאל אחד הסטודנטים: "האם נכון מה שאומרים שלרבי יש כוחות על-טבעיים"? דממה השתררה בחדר למשמע השאלה הנועזת. והרבי השיב בפשטות: "לאמיתו של דבר, בכל יהודי קיים פוטנציאל לשלוט בטבע, כי לכל יהודי נשמה אלוקית הקשורה בבורא האין-סופי שמעל הטבע, ועל-ידי קיום תורה ומצוות האדם חובר לבורא האין-סופי ומתרומם ומתעלה מעל מגבלות הטבע ומחולל מעשים הנחשבים לפלאיים והעל-טבעיים. השאלה היא באיזו מידה האדם מביא לידי מימוש מביא יכולת זו - הקיימת בפוטנציאל שלו - לידי מימוש!".
הצדיק מביא לידי מימוש מוחלט את הקשר האלוקי הנעלה עם בורא העולם, דבר שמזרז ומחיש את הגאולה האמיתית והשלימה, שהיא ללא ספק משאת חייו של הרבי, ותפקיד דורינו "להביא את הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש".
תודת המאמר לרב צביקה דרורי שליט"א.
לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: ryk613@gmail.com |
|
|
שולחן-השבת
מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,
לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות
לאור תורת חב"ד
מאת
הרב יוסף קרסיק
שליח הרבי
ורב אזורי בת חפר - עמק חפר
"הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד .. בְעֵינֵי הָעָם" הערצת המנהיג של המצריים ושל היהודים
דברי גדולי ישראל נחשב כדברי התורה
לכבוד י' שבט יום ההילולא של אדמו"ר הריי"ץ ויום קבלת הנשיאות של הרבי - מאמרינו השבועי יוקדש להסתכלות התורנית האמיתית על מנהיגי ישראל בכל דור ודור.
חז"ל מספרים שרב חיננא הורה הלכה בדיני כשרות ורב אדא שאלו "מה מקור פסיקתו"? ענה רב חיננא: "למדתי זאת משלושה פסוקי תורה - רב, שמואל ורבי יוחנן", ופירש רש"י "שלושה הפסוקים הם שלושת החכמים, שכדאי לסמוך עליהם כמו על המקרא"! כלומר, החכם הגדול, רב חיננא מלמדנו שדברי גדולי ישראל חשובים וניתן לסמוך עליהם כמו על פסוק מפורש בתורה!
לכל העמים מנהיגים ודמיות הוד נערצות, אבל מיוחדים הם מנהיגי ישראל, לא רק כי הם צדיקים המסורים ונתונים למושפעיהם באמת וללא נגיעה אישית, אלא גם בקשר הפנימי-נשמתי העמוק שלהם עם בני דורם - כפי שיוסבר בהמשך המאמר.
אך נפתח דברינו באמונת המצריים במשה רבינו, שהתורה מתארת, אגב סיפור עשרת המכות, את ההערצה הגדולה שלהם למשה: "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"!
מניעים להערצת משה
המפרשים שואלים על הפסוק האמור, מדוע יש בו כפל לשון, בחלקו הראשון כתוב "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים", משמע בעיני כל תושבי מצרים, ואם-כן מה מוסיפות המילים "בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", הלא גם הם חלק מארץ מצרים?
משתי סיבות מעריצים אדם גדול ומחשיבים אותו 'איש אלוקים' מרומם ומופלא: 1) מעשי ניסים ונפלאות על-טבעיים שהוא מחולל. 2) חכמתו העצומה, הנהגתו הישרה ומדותיו התרומיות.
למרות שההערצה יכולה להתפשט בכל רבדי וגווני העם - מהפשוטים ביותר עד לחכמים הגדולים - יש הבדל מי הראשון להכיר במעלותיו:
כשהערצה נובעת ממעשה הניסים והנפלאות, הראשונים להתלהב ולהעריץ הם פשוטי העם, המתפתים בקלות להאמין בסיפורים [הנכונים ואפילו הדמיוניים], ואילו המדענים המלומדים מהססים ואינם מאמינים, הם מסופקים שמא הם דמיונות-שוא ואחיזת עינים, ורק לאחר בדיקה מדוקדת של אמיתות הסיפורים ובפרט כשנעשים עוד ועוד ניסים ונפלאות, מתקבלים הדברים גם בלבם, שיודו ויכירו בגדולתו.
אבל כשהערצה היא לחכמתו העמוקה והנשגבת ולמידותיו המופלאות - הרי תחילה רק החכמים והמלומדים מכירים בה, ורק אחר-כך מתפרסמים הדברים בתקשורת ובאים לידיעת והכרת ההמונים [הסוג הראשון עיקרו רגשי, התלהבות הלב, והסוג השני עיקרו שכלי, הערצת השכל].
במשה רבינו חברו שתי המעלות יחד:
1) הוא שלט בחוקי הטבע וחולל ניסים ונפלאות - בנפיחת פיו מלאה הארץ בשחין, בהרמת ידו צצו חיות רעות ועוד - והמוני העם העריצו אותו והכירו בגדולתו, אבל חכמי מצרים הסתפקו שמא זה כישוף או אחיזת עיניים, ורק כשעשה עוד ניסים, עשרת המכות וכו', גם הם הודו והכירו בגדלותו והיותו איש אלקים. 2) חכמתו הגדולה והנשגבת ומידות מופלאות, היותו עניו, רחמן שגומל חסד לזולת במסירות נפש, גרמה לחכמים ולחרטומים שהתבוננו להכיר ברוממותו, ורק אז התפרסם הדבר בקרב כל העם, שגם ההמונים העריצו את חכמתו ומידותיו.
עתה נבין את כפל לשון הפסוק:
"האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים" - זו הערצת ההמונים שנבעה מניסי המכות, אבל עדיין החרטומים, החכמים והמכשפים לא הכירו במעלתו. בהמשך, כשחולל עוד ניסים, גם "עבדי פרעה" - החכמים, החרטומים והמכשפים - העריצוהו!
כשהחכמים והחרטומים הבינו בשכלם את חכמתו הנעלית הם העריצו אותו בשל כך, וכשהדבר התפרסם ונודע לכל ההמונים גם הם ההעריצו את חכמתו וזהו שמסיים הפסוק "האיש משה גדול .. בעיני העם", ההמונים היו האחרונים שהכירו במעלת חכמתו.
אחרוני המעריצים
כמובן שלא רק העם המצרי וחכמיו העריצו את משה, אלא גם בני-ישראל, אבל ראוי לשים לב לתופעה מיוחדת בנדון :
לעיתים דווקא אנשים רחוקים מהדמות המדוברת, מכירים במעלתה לפני האנשים הקרובים אליה; וכך גם בעניננו - אומר הרמב"ן - למרבה הצער בשעה שהיו גויים מצריים שהכירו בגדולת משה, היו יהודים שנשארו מחוץ לענינים והתקשו להאמין בו ולקיים הוראותיו ("ולא שמעו אל משה גו'").
הדבר נבע גם מ'חשבון' וכעס שהיה להם על משה, כי מאז שדיבר עם פרעה, הרי פרעה הכביד ידו עליהם והקשה את עבדותם, כמו שמסופר בתורה שישראל טענו למשה ואהרן "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה גו'"; אבל בסופו של דבר, לאחר כל הניסים והפסקת השיעבוד והעבדות, כל עם ישראל האמינו במשה.
זו - לדעת הרמב"ן - כוונת הפסוק "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", שהם שלושה שלבים בהכרה במשה: 1) "בארץ מצרים", המוני העם המצרי. 2) "עבדי פרעה", חרטומיו וחכמיו. 3) "בעיני העם" זה עם ישראל.
הגורם לאמונה
כאמור הקושי של ישראל להאמין במשה נבע מהסבל והעינויים שסבלו בגלות המצרית, וכדי שכולם יאמינו ויכירו במשה נתן לו הקב"ה ציווי מיוחד - "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל", אשר לפי הפשט לא מובן מה ענין הציווי, מה אמר ה' למשה שיצווה את ישראל? אך רש"י מגלה את משמעות הציווי: "ציוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם", על-ידי ההנהגה באורך-רוח תתגלה האהבה הפנימית של עם ישראל למנהיגם הנצחי משה רבינו.
תחילה ישראל "לא שמעו אל משה" בגלל "קוצר רוח", הן קוצר רוח וחוסר סבלנות של ישראל (בשל הסבל והעינויים שסבלו), והן קוצר רוח של משה, שדיבר עמהם בתקיפות והעמידם על חומרת מצבם הרוחני;
לכן ציווה ה' את משה "להנהיגם בנחת" בנועם וברכות, לדבר במעלותיהם ולעודד אותם בהבטחות אלוקיות שיהיה טוב "אמור לבני ישראל אני ה' .. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם" - וזה עורר וגילה את ההערצה והאמונה שלהם במנהיגם (מכאן למדים שכדי לקרב יהודים לה', יש לעודד בדברי נועם ולא לאיים).
מקל כסף
פעם נסע אדמו"ר הרש"ב ורעייתו הרבנית שטרנא שרה מביתם שבעיירה ליובאוויטש למדינה אחרת והרבי קנה לבנו - הרבי הריי"ץ - מקל יפה ומהודר עם ראש של כסף, המתנה עלתה הון תועפות. כיוון שמצבו הכלכלי של הרבי, באותם הימים, היה דחוק ביותר, שאלה הרבנית מדוע הרבי הוציא את כל כספו (ואולי יותר מכך) לקניית המתנה? ענה לה הרבי: "בדרכי פגשתי יהודי (א גוטער איד) ובנו, וכשראיתי את ההבדל בין בנו לבננו, התעוררתי לקנות מתנה לבננו". ברגע שהתעוררה האהבה העצמית (מעצם הנפש) של הרבי לבנו, לא היה מקום לשום חשבונות והוא רכש את המתנה מתוך אהבה עמוקה ועזה.
'מקל' מסמל שלטון ונשיאות, כמו משה שהנהיג את העם במקלו ועמו עשה אותות ומופתים, וישנם שני סוגי מקלות: "מקל חובלים" - שלטון הרודה ומכה את בני עמו (כדברי חז"ל "דרכו של כלב ללקות במקל"), ו"מקל נועם" - שלטון הנוהג באהבה וחסד ובדרכי נועם עם עמו.
בקניית מקל כסף מהודר נתן הרבי הרש"ב לבנו - שלימים הפך למנהיג ישראל - כוח להנהיג את העם בחסד ורחמים ולא בדין וכעס, כי ייחודם של מנהיגי ישראל האמיתיים היא באורך הרוח שלהם לעמם.
הדברים בולטים במיוחד במנהיגותו של הרבי:
הרבי עמד שעות על גבי שעות ובמאור פנים ובשמחה קיבל כל יהודי ויהודיה, כשם שחייך באהבה ובחום לרבנים, תלמידי חכמים וחסידים, כך חייך ליהודי פשוט שבפשוטים, הרבי קיים להלכה למעשה את הוראת ה' למשה רבינו "להנהיגם בנחת ולסבול אותם".
הערצת משה לפי הקבלה
בתורתם הנעלית של מורינו הבעש"ט הקדוש ותלמידיו מבוארת סוגיית מנהיג הדור והקשר בינו לבין בני דורו בדרך מיוחדת:
אין זה מקרה שאדם פלוני נבחר להנהיג את דורו, זה מכוון משמים: יש קשר וזיקה פנימית עמוקה בין המנהיג לדורו, הם מחוברים בנשמותיהם, נשמת המנהיג היא הנשמה הראשית של הדור, בחינת 'ראש', ונשמות בני דורו הם כמו הגוף, אם-כן קשר החיים הרוחני שביניהם הוא כי הם כמציאות רוחנית אחת ממש.
הנה ציטוט נבחר מה'תורה שבכתב של החסידות' - ספר התניא - על עומק הזיקה בין המנהיג לעמו:
"משה רבינו הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם רועים", וכמו שמשה השפיע חיות לבני דורו, כך "בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה", כדברי ה"מדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור", והם "ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח .. ויניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ, הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם".
ה'משה' שבכל דור ודור נמשל ל'תחנת כח' המיצרת חשמל ומזרימה אותו בחוטים לכל בית ובית, אך כדי שזרם החשמל יפעל והבית יהיה מואר, צריך ללחוץ על ה"כפתור" ולהדליק את המנורה. מצב דומה קיים במישור הרוחני: הקב"ה ייצר את הכוח הרוחני-נשמתי והטמין אותו בכל יהודי וכדי שהכוח יאיר וימלא ייעדו ויאיר וישפיע על הגוף, צריך לגלות את ה'מתג' הנכון המפעיל את אותם כוחות רוחניים. הרבי הוא המעורר ומגלה את ה"מתג" שבכל יהודי, שהיהודי יתחיל להאיר.
אמור מעתה: ההשפעה והעזרה של המנהיג על בני דורו אינה כמו עזרה של אחד לזולת, של חזק לחלש, אלא כמו עזרה של אדם לעצמו, בני הדור הם ניצוץ מנשמתו והוא מתקן אותם מתוך הקשר הפנימי-נשמתי שביניהם.
האם יש לרבי כוח על-טבעי?
נסיים בסיפור מעניין איך שהרבי בעצמו מסביר מה סוד כוחו של צדיק הדור:
קבוצת סטודנטים נכנסו ליחידות לרבי, והם שאלוהו במגוון נושאים ביהדות ואמונה. לקראת סוף היחידות, שאל אחד הסטודנטים: "האם נכון מה שאומרים שלרבי יש כוחות על-טבעיים"? דממה השתררה בחדר למשמע השאלה הנועזת. והרבי השיב בפשטות: "לאמיתו של דבר, בכל יהודי קיים פוטנציאל לשלוט בטבע, כי לכל יהודי נשמה אלוקית הקשורה בבורא האין-סופי שמעל הטבע, ועל-ידי קיום תורה ומצוות האדם חובר לבורא האין-סופי ומתרומם ומתעלה מעל מגבלות הטבע ומחולל מעשים הנחשבים לפלאיים והעל-טבעיים. השאלה היא באיזו מידה האדם מביא לידי מימוש מביא יכולת זו - הקיימת בפוטנציאל שלו - לידי מימוש!".
הצדיק מביא לידי מימוש מוחלט את הקשר האלוקי הנעלה עם בורא העולם, דבר שמזרז ומחיש את הגאולה האמיתית והשלימה, שהיא ללא ספק משאת חייו של הרבי, ותפקיד דורינו "להביא את הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש".
תודת המאמר לרב צביקה דרורי שליט"א.
לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: ryk613@gmail.com |
|
|
שולחן-השבת
מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,
לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות
לאור תורת חב"ד
מאת
הרב יוסף קרסיק
שליח הרבי
ורב אזורי בת חפר - עמק חפר
"הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד .. בְעֵינֵי הָעָם" הערצת המנהיג של המצריים ושל היהודים
דברי גדולי ישראל נחשב כדברי התורה
לכבוד י' שבט יום ההילולא של אדמו"ר הריי"ץ ויום קבלת הנשיאות של הרבי - מאמרינו השבועי יוקדש להסתכלות התורנית האמיתית על מנהיגי ישראל בכל דור ודור.
חז"ל מספרים שרב חיננא הורה הלכה בדיני כשרות ורב אדא שאלו "מה מקור פסיקתו"? ענה רב חיננא: "למדתי זאת משלושה פסוקי תורה - רב, שמואל ורבי יוחנן", ופירש רש"י "שלושה הפסוקים הם שלושת החכמים, שכדאי לסמוך עליהם כמו על המקרא"! כלומר, החכם הגדול, רב חיננא מלמדנו שדברי גדולי ישראל חשובים וניתן לסמוך עליהם כמו על פסוק מפורש בתורה!
לכל העמים מנהיגים ודמיות הוד נערצות, אבל מיוחדים הם מנהיגי ישראל, לא רק כי הם צדיקים המסורים ונתונים למושפעיהם באמת וללא נגיעה אישית, אלא גם בקשר הפנימי-נשמתי העמוק שלהם עם בני דורם - כפי שיוסבר בהמשך המאמר.
אך נפתח דברינו באמונת המצריים במשה רבינו, שהתורה מתארת, אגב סיפור עשרת המכות, את ההערצה הגדולה שלהם למשה: "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"!
מניעים להערצת משה
המפרשים שואלים על הפסוק האמור, מדוע יש בו כפל לשון, בחלקו הראשון כתוב "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים", משמע בעיני כל תושבי מצרים, ואם-כן מה מוסיפות המילים "בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", הלא גם הם חלק מארץ מצרים?
משתי סיבות מעריצים אדם גדול ומחשיבים אותו 'איש אלוקים' מרומם ומופלא: 1) מעשי ניסים ונפלאות על-טבעיים שהוא מחולל. 2) חכמתו העצומה, הנהגתו הישרה ומדותיו התרומיות.
למרות שההערצה יכולה להתפשט בכל רבדי וגווני העם - מהפשוטים ביותר עד לחכמים הגדולים - יש הבדל מי הראשון להכיר במעלותיו:
כשהערצה נובעת ממעשה הניסים והנפלאות, הראשונים להתלהב ולהעריץ הם פשוטי העם, המתפתים בקלות להאמין בסיפורים [הנכונים ואפילו הדמיוניים], ואילו המדענים המלומדים מהססים ואינם מאמינים, הם מסופקים שמא הם דמיונות-שוא ואחיזת עינים, ורק לאחר בדיקה מדוקדת של אמיתות הסיפורים ובפרט כשנעשים עוד ועוד ניסים ונפלאות, מתקבלים הדברים גם בלבם, שיודו ויכירו בגדולתו.
אבל כשהערצה היא לחכמתו העמוקה והנשגבת ולמידותיו המופלאות - הרי תחילה רק החכמים והמלומדים מכירים בה, ורק אחר-כך מתפרסמים הדברים בתקשורת ובאים לידיעת והכרת ההמונים [הסוג הראשון עיקרו רגשי, התלהבות הלב, והסוג השני עיקרו שכלי, הערצת השכל].
במשה רבינו חברו שתי המעלות יחד:
1) הוא שלט בחוקי הטבע וחולל ניסים ונפלאות - בנפיחת פיו מלאה הארץ בשחין, בהרמת ידו צצו חיות רעות ועוד - והמוני העם העריצו אותו והכירו בגדולתו, אבל חכמי מצרים הסתפקו שמא זה כישוף או אחיזת עיניים, ורק כשעשה עוד ניסים, עשרת המכות וכו', גם הם הודו והכירו בגדלותו והיותו איש אלקים. 2) חכמתו הגדולה והנשגבת ומידות מופלאות, היותו עניו, רחמן שגומל חסד לזולת במסירות נפש, גרמה לחכמים ולחרטומים שהתבוננו להכיר ברוממותו, ורק אז התפרסם הדבר בקרב כל העם, שגם ההמונים העריצו את חכמתו ומידותיו.
עתה נבין את כפל לשון הפסוק:
"האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים" - זו הערצת ההמונים שנבעה מניסי המכות, אבל עדיין החרטומים, החכמים והמכשפים לא הכירו במעלתו. בהמשך, כשחולל עוד ניסים, גם "עבדי פרעה" - החכמים, החרטומים והמכשפים - העריצוהו!
כשהחכמים והחרטומים הבינו בשכלם את חכמתו הנעלית הם העריצו אותו בשל כך, וכשהדבר התפרסם ונודע לכל ההמונים גם הם ההעריצו את חכמתו וזהו שמסיים הפסוק "האיש משה גדול .. בעיני העם", ההמונים היו האחרונים שהכירו במעלת חכמתו.
אחרוני המעריצים
כמובן שלא רק העם המצרי וחכמיו העריצו את משה, אלא גם בני-ישראל, אבל ראוי לשים לב לתופעה מיוחדת בנדון:
לעיתים דווקא אנשים רחוקים מהדמות המדוברת, מכירים במעלתה לפני האנשים הקרובים אליה; וכך גם בעניננו - אומר הרמב"ן - למרבה הצער בשעה שהיו גויים מצריים שהכירו בגדולת משה, היו יהודים שנשארו מחוץ לענינים והתקשו להאמין בו ולקיים הוראותיו ("ולא שמעו אל משה גו'").
הדבר נבע גם מ'חשבון' וכעס שהיה להם על משה, כי מאז שדיבר עם פרעה, הרי פרעה הכביד ידו עליהם והקשה את עבדותם, כמו שמסופר בתורה שישראל טענו למשה ואהרן "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה גו'"; אבל בסופו של דבר, לאחר כל הניסים והפסקת השיעבוד והעבדות, כל עם ישראל האמינו במשה.
זו - לדעת הרמב"ן - כוונת הפסוק "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", שהם שלושה שלבים בהכרה במשה: 1) "בארץ מצרים", המוני העם המצרי. 2) "עבדי פרעה", חרטומיו וחכמיו. 3) "בעיני העם" זה עם ישראל.
הגורם לאמונה
כאמור הקושי של ישראל להאמין במשה נבע מהסבל והעינויים שסבלו בגלות המצרית, וכדי שכולם יאמינו ויכירו במשה נתן לו הקב"ה ציווי מיוחד - "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל", אשר לפי הפשט לא מובן מה ענין הציווי, מה אמר ה' למשה שיצווה את ישראל? אך רש"י מגלה את משמעות הציווי: "ציוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם", על-ידי ההנהגה באורך-רוח תתגלה האהבה הפנימית של עם ישראל למנהיגם הנצחי משה רבינו.
תחילה ישראל "לא שמעו אל משה" בגלל "קוצר רוח", הן קוצר רוח וחוסר סבלנות של ישראל (בשל הסבל והעינויים שסבלו), והן קוצר רוח של משה, שדיבר עמהם בתקיפות והעמידם על חומרת מצבם הרוחני;
לכן ציווה ה' את משה "להנהיגם בנחת" בנועם וברכות, לדבר במעלותיהם ולעודד אותם בהבטחות אלוקיות שיהיה טוב "אמור לבני ישראל אני ה' .. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם" - וזה עורר וגילה את ההערצה והאמונה שלהם במנהיגם (מכאן למדים שכדי לקרב יהודים לה', יש לעודד בדברי נועם ולא לאיים).
מקל כסף
פעם נסע אדמו"ר הרש"ב ורעייתו הרבנית שטרנא שרה מביתם שבעיירה ליובאוויטש למדינה אחרת והרבי קנה לבנו - הרבי הריי"ץ - מקל יפה ומהודר עם ראש של כסף, המתנה עלתה הון תועפות. כיוון שמצבו הכלכלי של הרבי, באותם הימים, היה דחוק ביותר, שאלה הרבנית מדוע הרבי הוציא את כל כספו (ואולי יותר מכך) לקניית המתנה? ענה לה הרבי: "בדרכי פגשתי יהודי (א גוטער איד) ובנו, וכשראיתי את ההבדל בין בנו לבננו, התעוררתי לקנות מתנה לבננו". ברגע שהתעוררה האהבה העצמית (מעצם הנפש) של הרבי לבנו, לא היה מקום לשום חשבונות והוא רכש את המתנה מתוך אהבה עמוקה ועזה.
'מקל' מסמל שלטון ונשיאות, כמו משה שהנהיג את העם במקלו ועמו עשה אותות ומופתים, וישנם שני סוגי מקלות: "מקל חובלים" - שלטון הרודה ומכה את בני עמו (כדברי חז"ל "דרכו של כלב ללקות במקל"), ו"מקל נועם" - שלטון הנוהג באהבה וחסד ובדרכי נועם עם עמו.
בקניית מקל כסף מהודר נתן הרבי הרש"ב לבנו - שלימים הפך למנהיג ישראל - כוח להנהיג את העם בחסד ורחמים ולא בדין וכעס, כי ייחודם של מנהיגי ישראל האמיתיים היא באורך הרוח שלהם לעמם.
הדברים בולטים במיוחד במנהיגותו של הרבי:
הרבי עמד שעות על גבי שעות ובמאור פנים ובשמחה קיבל כל יהודי ויהודיה, כשם שחייך באהבה ובחום לרבנים, תלמידי חכמים וחסידים, כך חייך ליהודי פשוט שבפשוטים, הרבי קיים להלכה למעשה את הוראת ה' למשה רבינו "להנהיגם בנחת ולסבול אותם".
הערצת משה לפי הקבלה
בתורתם הנעלית של מורינו הבעש"ט הקדוש ותלמידיו מבוארת סוגיית מנהיג הדור והקשר בינו לבין בני דורו בדרך מיוחדת:
אין זה מקרה שאדם פלוני נבחר להנהיג את דורו, זה מכוון משמים: יש קשר וזיקה פנימית עמוקה בין המנהיג לדורו, הם מחוברים בנשמותיהם, נשמת המנהיג היא הנשמה הראשית של הדור, בחינת 'ראש', ונשמות בני דורו הם כמו הגוף, אם-כן קשר החיים הרוחני שביניהם הוא כי הם כמציאות רוחנית אחת ממש.
הנה ציטוט נבחר מה'תורה שבכתב של החסידות' - ספר התניא - על עומק הזיקה בין המנהיג לעמו:
"משה רבינו הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם רועים", וכמו שמשה השפיע חיות לבני דורו, כך "בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה", כדברי ה"מדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור", והם "ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח .. ויניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ, הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם".
ה'משה' שבכל דור ודור נמשל ל'תחנת כח' המיצרת חשמל ומזרימה אותו בחוטים לכל בית ובית, אך כדי שזרם החשמל יפעל והבית יהיה מואר, צריך ללחוץ על ה"כפתור" ולהדליק את המנורה. מצב דומה קיים במישור הרוחני: הקב"ה ייצר את הכוח הרוחני-נשמתי והטמין אותו בכל יהודי וכדי שהכוח יאיר וימלא ייעדו ויאיר וישפיע על הגוף, צריך לגלות את ה'מתג' הנכון המפעיל את אותם כוחות רוחניים. הרבי הוא המעורר ומגלה את ה"מתג" שבכל יהודי, שהיהודי יתחיל להאיר.
אמור מעתה: ההשפעה והעזרה של המנהיג על בני דורו אינה כמו עזרה של אחד לזולת, של חזק לחלש, אלא כמו עזרה של אדם לעצמו, בני הדור הם ניצוץ מנשמתו והוא מתקן אותם מתוך הקשר הפנימי-נשמתי שביניהם.
האם יש לרבי כוח על-טבעי?
נסיים בסיפור מעניין איך שהרבי בעצמו מסביר מה סוד כוחו של צדיק הדור:
קבוצת סטודנטים נכנסו ליחידות לרבי, והם שאלוהו במגוון נושאים ביהדות ואמונה. לקראת סוף היחידות, שאל אחד הסטודנטים: "האם נכון מה שאומרים שלרבי יש כוחות על-טבעיים"? דממה השתררה בחדר למשמע השאלה הנועזת. והרבי השיב בפשטות: "לאמיתו של דבר, בכל יהודי קיים פוטנציאל לשלוט בטבע, כי לכל יהודי נשמה אלוקית הקשורה בבורא האין-סופי שמעל הטבע, ועל-ידי קיום תורה ומצוות האדם חובר לבורא האין-סופי ומתרומם ומתעלה מעל מגבלות הטבע ומחולל מעשים הנחשבים לפלאיים והעל-טבעיים. השאלה היא באיזו מידה האדם מביא לידי מימוש מביא יכולת זו - הקיימת בפוטנציאל שלו - לידי מימוש!".
הצדיק מביא לידי מימוש מוחלט את הקשר האלוקי הנעלה עם בורא העולם, דבר שמזרז ומחיש את הגאולה האמיתית והשלימה, שהיא ללא ספק משאת חייו של הרבי, ותפקיד דורינו "להביא את הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש".
תודת המאמר לרב צביקה דרורי שליט"א.
לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: ryk613@gmail.com |
|
שולחן-השבת
מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,
לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות
לאור תורת חב"ד
מאת
הרב יוסף קרסיק
שליח הרבי
ורב אזורי בת חפר - עמק חפר
"הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד .. בְעֵינֵי הָעָם" הערצת המנהיג של המצריים ושל היהודים
דברי גדולי ישראל נחשב כדברי התורה
לכבוד י' שבט יום ההילולא של אדמו"ר הריי"ץ ויום קבלת הנשיאות של הרבי - מאמרינו השבועי יוקדש להסתכלות התורנית האמיתית על מנהיגי ישראל בכל דור ודור.
חז"ל מספרים שרב חיננא הורה הלכה בדיני כשרות ורב אדא שאלו "מה מקור פסיקתו"? ענה רב חיננא: "למדתי זאת משלושה פסוקי תורה - רב, שמואל ורבי יוחנן", ופירש רש"י "שלושה הפסוקים הם שלושת החכמים, שכדאי לסמוך עליהם כמו על המקרא"! כלומר, החכם הגדול, רב חיננא מלמדנו שדברי גדולי ישראל חשובים וניתן לסמוך עליהם כמו על פסוק מפורש בתורה!
לכל העמים מנהיגים ודמיות הוד נערצות, אבל מיוחדים הם מנהיגי ישראל, לא רק כי הם צדיקים המסורים ונתונים למושפעיהם באמת וללא נגיעה אישית, אלא גם בקשר הפנימי-נשמתי העמוק שלהם עם בני דורם - כפי שיוסבר בהמשך המאמר.
אך נפתח דברינו באמונת המצריים במשה רבינו, שהתורה מתארת, אגב סיפור עשרת המכות, את ההערצה הגדולה שלהם למשה: "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"!
מניעים להערצת משה
המפרשים שואלים על הפסוק האמור, מדוע יש בו כפל לשון, בחלקו הראשון כתוב "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים", משמע בעיני כל תושבי מצרים, ואם-כן מה מוסיפות המילים "בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", הלא גם הם חלק מארץ מצרים?
משתי סיבות מעריצים אדם גדול ומחשיבים אותו 'איש אלוקים' מרומם ומופלא: 1) מעשי ניסים ונפלאות על-טבעיים שהוא מחולל. 2) חכמתו העצומה, הנהגתו הישרה ומדותיו התרומיות.
למרות שההערצה יכולה להתפשט בכל רבדי וגווני העם - מהפשוטים ביותר עד לחכמים הגדולים - יש הבדל מי הראשון להכיר במעלותיו:
כשהערצה נובעת ממעשה הניסים והנפלאות, הראשונים להתלהב ולהעריץ הם פשוטי העם, המתפתים בקלות להאמין בסיפורים [הנכונים ואפילו הדמיוניים], ואילו המדענים המלומדים מהססים ואינם מאמינים, הם מסופקים שמא הם דמיונות-שוא ואחיזת עינים, ורק לאחר בדיקה מדוקדת של אמיתות הסיפורים ובפרט כשנעשים עוד ועוד ניסים ונפלאות, מתקבלים הדברים גם בלבם, שיודו ויכירו בגדולתו.
אבל כשהערצה היא לחכמתו העמוקה והנשגבת ולמידותיו המופלאות - הרי תחילה רק החכמים והמלומדים מכירים בה, ורק אחר-כך מתפרסמים הדברים בתקשורת ובאים לידיעת והכרת ההמונים [הסוג הראשון עיקרו רגשי, התלהבות הלב, והסוג השני עיקרו שכלי, הערצת השכל].
במשה רבינו חברו שתי המעלות יחד:
1) הוא שלט בחוקי הטבע וחולל ניסים ונפלאות - בנפיחת פיו מלאה הארץ בשחין, בהרמת ידו צצו חיות רעות ועוד - והמוני העם העריצו אותו והכירו בגדולתו, אבל חכמי מצרים הסתפקו שמא זה כישוף או אחיזת עיניים, ורק כשעשה עוד ניסים, עשרת המכות וכו', גם הם הודו והכירו בגדלותו והיותו איש אלקים. 2) חכמתו הגדולה והנשגבת ומידות מופלאות, היותו עניו, רחמן שגומל חסד לזולת במסירות נפש, גרמה לחכמים ולחרטומים שהתבוננו להכיר ברוממותו, ורק אז התפרסם הדבר בקרב כל העם, שגם ההמונים העריצו את חכמתו ומידותיו.
עתה נבין את כפל לשון הפסוק:
"האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים" - זו הערצת ההמונים שנבעה מניסי המכות, אבל עדיין החרטומים, החכמים והמכשפים לא הכירו במעלתו. בהמשך, כשחולל עוד ניסים, גם "עבדי פרעה" - החכמים, החרטומים והמכשפים - העריצוהו!
כשהחכמים והחרטומים הבינו בשכלם את חכמתו הנעלית הם העריצו אותו בשל כך, וכשהדבר התפרסם ונודע לכל ההמונים גם הם ההעריצו את חכמתו וזהו שמסיים הפסוק "האיש משה גדול .. בעיני העם", ההמונים היו האחרונים שהכירו במעלת חכמתו.
אחרוני המעריצים
כמובן שלא רק העם המצרי וחכמיו העריצו את משה, אלא גם בני-ישראל, אבל ראוי לשים לב לתופעה מיוחדת בנדון:
לעיתים דווקא אנשים רחוקים מהדמות המדוברת, מכירים במעלתה לפני האנשים הקרובים אליה; וכך גם בעניננו - אומר הרמב"ן - למרבה הצער בשעה שהיו גויים מצריים שהכירו בגדולת משה, היו יהודים שנשארו מחוץ לענינים והתקשו להאמין בו ולקיים הוראותיו ("ולא שמעו אל משה גו'").
הדבר נבע גם מ'חשבון' וכעס שהיה להם על משה, כי מאז שדיבר עם פרעה, הרי פרעה הכביד ידו עליהם והקשה את עבדותם, כמו שמסופר בתורה שישראל טענו למשה ואהרן "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה גו'"; אבל בסופו של דבר, לאחר כל הניסים והפסקת השיעבוד והעבדות, כל עם ישראל האמינו במשה.
זו - לדעת הרמב"ן - כוונת הפסוק "האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", שהם שלושה שלבים בהכרה במשה: 1) "בארץ מצרים", המוני העם המצרי. 2) "עבדי פרעה", חרטומיו וחכמיו. 3) "בעיני העם" זה עם ישראל.
הגורם לאמונה
כאמור הקושי של ישראל להאמין במשה נבע מהסבל והעינויים שסבלו בגלות המצרית, וכדי שכולם יאמינו ויכירו במשה נתן לו הקב"ה ציווי מיוחד - "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל", אשר לפי הפשט לא מובן מה ענין הציווי, מה אמר ה' למשה שיצווה את ישראל? אך רש"י מגלה את משמעות הציווי: "ציוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם", על-ידי ההנהגה באורך-רוח תתגלה האהבה הפנימית של עם ישראל למנהיגם הנצחי משה רבינו.
תחילה ישראל "לא שמעו אל משה" בגלל "קוצר רוח", הן קוצר רוח וחוסר סבלנות של ישראל (בשל הסבל והעינויים שסבלו), והן קוצר רוח של משה, שדיבר עמהם בתקיפות והעמידם על חומרת מצבם הרוחני;
לכן ציווה ה' את משה "להנהיגם בנחת" בנועם וברכות, לדבר במעלותיהם ולעודד אותם בהבטחות אלוקיות שיהיה טוב "אמור לבני ישראל אני ה' .. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם" - וזה עורר וגילה את ההערצה והאמונה שלהם במנהיגם (מכאן למדים שכדי לקרב יהודים לה', יש לעודד בדברי נועם ולא לאיים).
מקל כסף
פעם נסע אדמו"ר הרש"ב ורעייתו הרבנית שטרנא שרה מביתם שבעיירה ליובאוויטש למדינה אחרת והרבי קנה לבנו - הרבי הריי"ץ - מקל יפה ומהודר עם ראש של כסף, המתנה עלתה הון תועפות. כיוון שמצבו הכלכלי של הרבי, באותם הימים, היה דחוק ביותר, שאלה הרבנית מדוע הרבי הוציא את כל כספו (ואולי יותר מכך) לקניית המתנה? ענה לה הרבי: "בדרכי פגשתי יהודי (א גוטער איד) ובנו, וכשראיתי את ההבדל בין בנו לבננו, התעוררתי לקנות מתנה לבננו". ברגע שהתעוררה האהבה העצמית (מעצם הנפש) של הרבי לבנו, לא היה מקום לשום חשבונות והוא רכש את המתנה מתוך אהבה עמוקה ועזה.
'מקל' מסמל שלטון ונשיאות, כמו משה שהנהיג את העם במקלו ועמו עשה אותות ומופתים, וישנם שני סוגי מקלות: "מקל חובלים" - שלטון הרודה ומכה את בני עמו (כדברי חז"ל "דרכו של כלב ללקות במקל"), ו"מקל נועם" - שלטון הנוהג באהבה וחסד ובדרכי נועם עם עמו.
בקניית מקל כסף מהודר נתן הרבי הרש"ב לבנו - שלימים הפך למנהיג ישראל - כוח להנהיג את העם בחסד ורחמים ולא בדין וכעס, כי ייחודם של מנהיגי ישראל האמיתיים היא באורך הרוח שלהם לעמם.
הדברים בולטים במיוחד במנהיגותו של הרבי:
הרבי עמד שעות על גבי שעות ובמאור פנים ובשמחה קיבל כל יהודי ויהודיה, כשם שחייך באהבה ובחום לרבנים, תלמידי חכמים וחסידים, כך חייך ליהודי פשוט שבפשוטים, הרבי קיים להלכה למעשה את הוראת ה' למשה רבינו "להנהיגם בנחת ולסבול אותם".
הערצת משה לפי הקבלה
בתורתם הנעלית של מורינו הבעש"ט הקדוש ותלמידיו מבוארת סוגיית מנהיג הדור והקשר בינו לבין בני דורו בדרך מיוחדת:
אין זה מקרה שאדם פלוני נבחר להנהיג את דורו, זה מכוון משמים: יש קשר וזיקה פנימית עמוקה בין המנהיג לדורו, הם מחוברים בנשמותיהם, נשמת המנהיג היא הנשמה הראשית של הדור, בחינת 'ראש', ונשמות בני דורו הם כמו הגוף, אם-כן קשר החיים הרוחני שביניהם הוא כי הם כמציאות רוחנית אחת ממש.
הנה ציטוט נבחר מה'תורה שבכתב של החסידות' - ספר התניא - על עומק הזיקה בין המנהיג לעמו:
"משה רבינו הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם רועים", וכמו שמשה השפיע חיות לבני דורו, כך "בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה", כדברי ה"מדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור", והם "ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח .. ויניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ, הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם".
ה'משה' שבכל דור ודור נמשל ל'תחנת כח' המיצרת חשמל ומזרימה אותו בחוטים לכל בית ובית, אך כדי שזרם החשמל יפעל והבית יהיה מואר, צריך ללחוץ על ה"כפתור" ולהדליק את המנורה. מצב דומה קיים במישור הרוחני: הקב"ה ייצר את הכוח הרוחני-נשמתי והטמין אותו בכל יהודי וכדי שהכוח יאיר וימלא ייעדו ויאיר וישפיע על הגוף, צריך לגלות את ה'מתג' הנכון המפעיל את אותם כוחות רוחניים. הרבי הוא המעורר ומגלה את ה"מתג" שבכל יהודי, שהיהודי יתחיל להאיר.
אמור מעתה: ההשפעה והעזרה של המנהיג על בני דורו אינה כמו עזרה של אחד לזולת, של חזק לחלש, אלא כמו עזרה של אדם לעצמו, בני הדור הם ניצוץ מנשמתו והוא מתקן אותם מתוך הקשר הפנימי-נשמתי שביניהם.
האם יש לרבי כוח על-טבעי?
נסיים בסיפור מעניין איך שהרבי בעצמו מסביר מה סוד כוחו של צדיק הדור:
קבוצת סטודנטים נכנסו ליחידות לרבי, והם שאלוהו במגוון נושאים ביהדות ואמונה. לקראת סוף היחידות, שאל אחד הסטודנטים: "האם נכון מה שאומרים שלרבי יש כוחות על-טבעיים"? דממה השתררה בחדר למשמע השאלה הנועזת. והרבי השיב בפשטות: "לאמיתו של דבר, בכל יהודי קיים פוטנציאל לשלוט בטבע, כי לכל יהודי נשמה אלוקית הקשורה בבורא האין-סופי שמעל הטבע, ועל-ידי קיום תורה ומצוות האדם חובר לבורא האין-סופי ומתרומם ומתעלה מעל מגבלות הטבע ומחולל מעשים הנחשבים לפלאיים והעל-טבעיים. השאלה היא באיזו מידה האדם מביא לידי מימוש מביא יכולת זו - הקיימת בפוטנציאל שלו - לידי מימוש!".
הצדיק מביא לידי מימוש מוחלט את הקשר האלוקי הנעלה עם בורא העולם, דבר שמזרז ומחיש את הגאולה האמיתית והשלימה, שהיא ללא ספק משאת חייו של הרבי, ותפקיד דורינו "להביא את הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש".
תודת המאמר לרב צביקה דרורי שליט"א.
לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: ryk613@gmail.com |