|
שימוש רב ומגוון עומד לבחירת הצייר היום -לא כך היה בעבר-אז נוצרו רוב הצבעים מן האורגני: אבקת פחם, פיח מעץ שרוף, שמני פשתן ושמני שעוה.
מכך אנו מבחינים בהבדלים הרבים בין ציירים אימפרסיוניסטים שציירו בטבע או ציורים שנעשו בימי האבירים-להבדיל מציירי האמנות ההודית-קרישנה.הצבע הוא בראש וראשונה כלי הביטוי של הצייר להבעת רגשותיו-בדרך של העדפה בסולם צבעוני מסויים,בבחירת הטכניקה והשיטה.צבעי טמפרה,שמן,אקריליק,דיו,צבעי מים גואש,גירי פסטל -כל אחד מהם ודרכי הערבוב וההנחה במכחול,מברשת או שפכטל.הבסיס לכל הצבעים הוא הפיגמנט [אבקת הצבע],שמקורו בשיטות כימיות או אורגניות [טבעי] המופק מעפרות פחם, נפט ,פיח או צמחים-את הפיגמנט יש ללכד בעזרת חומרים שונים כמו דבק, קזאין, חלמון של ביצה,שמן פשתן, שעוה או שרף,כל זה בהתחשבות ברצון הצייר למהירות הייבוש. מהירי הייבוש הם-צבעי המים, הגואש, הדיו והאקריליק בעוד שהתייבשים לאט הם צבעי השמן.
צבעי הטמפרה: אלו צבעים שהפיגמנט עורבב עם חלמון של ביצה ומדולל במים-תוצאת הציור נקי ומעודן מאוד.את המצע לצבעי הטמפרה משיגים על ידי ערבוב בדבק וגבס בעל גוון לבן בוהק.בעבר התאפיין השימוש בטמפרה בציור על עץ-בתוספת עיטורים של זהב. נושאי הציור בעקר היו איקונות, ציורי מזבח ודת.
צבעי שמן: השימוש בתחילה התאפיין בנגיעה בנושאים דתיים, דגלים וניסי תהלוכות.הצע בעיקרו היה לוחות עץ,הכנתו-משטח לבן עליו צוייר הנושא ברישום-עליו נעשתה העתקה בצבעי שמן,התוצאה היתה מרשימה ביותר,התקבלה הילה רבת הוד ומתוך הדיוקנאות בקע אור ויופי רב.
בתחילת העידן החדש, החל השימוש באריג פשתן הקנבוס במקום לוחות העץ-על ידי כך נוצר אפקט חדש ומרקמים שונים-השימוש בבד ועם הכנסת הצבע לשפורפרות,נתן אפשרות לאמנים לעזוב את הסדנא ולצאת לצייר בנוף.גל חדש של אמנים שאיפיין את הקבוצה ונקראו אימפרסיוניסטים החלו לפעול באותה תקופה.במאה העשרים חלה התפתחות נוספת, כאשר האמנים שעבדו עם צבעי שמן, גילו את אפשרויות התנועה והמרקם על הבד- וביטוי לצורת עבודתם הוגדר כאקספריוניזם מופשט.
צבעי מים: הצבעים מאופיינים כנזילים, נראים כזמינים אבל מצריכים מיומנות רבה.הציור נקרא אקוורל.בשיטת ציור זו יש קושי לעשות שינויים ותיקונים .בתחילה מציירים במשטחים רחבים של צבע ואחר כך נכנסים ומשלימים פרטי הציור.צבעי המים מורכבים מפיגמנט טחון מעורב בתמיסת דבק שרף. לאחר הייבוש הצבע הופך להיות זמין תוך ערבוב מחדש במים, אז מתקבל הצבע הרצוי-עם היופי של אפקט השקיפויות. חשיבות רבה יש בבחירת הנייר המתאים בעל כושר ספיגה ועמידות בפני התקמטות.
דיו:המאפיינים של הדיו ושימושו- מתקשרים בעקר לארצות סין ויפן. השליטה בציור דיו מחוייבת בשליטה מכסימלית, סוג של ציור הפך לסמל של תרגיל רוחני הבא מבפנים ומסתמך על זכרון הצייר-מן הנפש פנימה אל הנייר.הדיו נוצר מפיח של שריפת עץ-מעורבב בדבק מן החי, את המשחה הסמיכה יוצקים ומייבשים.בתחילת הציור מוסיפים מים ועל ידי כך מתאפשר לצייר להגיע לקשת שלימה של אפורים ושחורים.הדיו היה חביב באירופה אצל קבוצת אמנים אשר השתמשו בקולמוס במקום מכחול ואף הוסיפו נוצות.יותר מאוחר דחקה ציפורן הפלדה את היחודיות של הקולמוס.
פסטל: גירי הפסטל הם הקלים למשיכה-נוצרים מפיגמנט טחון ומחומר מלכד.הציור מתאפיין בשקיפויות ובחיספוס.ציירים מפורסמים שעבדו עם גירי הפסטל- טולוז לוטרק ודגה. היו אמנים שנהגו להחליק בטרפנטין ואחרים מרחו לכה לשם שימור.
גואש: ערבוב הפיגמנט בדבק שרף יוצר צבע אטום וחסר שקיפות. הגואש משמש להכנת סקיצות ראשונות, היה מקובל אצל אמנים הודים, פרסים ותורכים. נהגו לצייר מיניאטורות משולבות בכתבי יד ספרותיים.בין האמנים המודרנים שאהבו לעבוד עם צבע הגואש- קנדינסקי, פיקסו, קלה ורואו.
לסיכום: המאמר נוגע על קצה המזלג בכמה נקודות יסוד להכרת הצבעים השונים- לתועלת האמן ובחירתו. על נושאים אחרים הקשורים לעבודת הצייר כמו פרספקטיבה, קו, היטל, נפח- בהזדמנות אחרת. |