פיסול הזיכרון-אילן אורבוך

שנים שאני מרותק מה פיסול  של אילן אורבוך -ומי שאחראי על היכולת להכיר את האומן הישראלי הזה שאינו עובד בארץ -הוא עמוס קינן שהביא אותו לגן הפסלים בתפן (גם בתל נוף ובעומר נתקלתי בעבודות שלו). אילן אורבוך עוסק בפיסול שלו במרחב הפנימי של הזיכרון-ודרך הזיכרון הוא שואל שאלות על הזהות שלנו כבודדים וכקבוצה. ( עסקנו בו כזכור בסמינר ב חוג פיסול גבעתיים) 

"בעצם נדמה לי שאף פעם לא עזבתי, נסעתי לטיול ארוך שהתחיל כמו הרבה טיולים ישראליים בדרום אמריקה והוא נמשך ונמשך, וברגע מסויים המקור, כלומר ארץ ישראל , הפך לחלק מהתנועה המחזורית שאינה מסתיימת."(אילן)

 אורבוך שייך לדור  הביניים באומנות הישראלית הוא כבר אינו מתעסק רק  בשאלות פולטיות או חברתיות ומאידך העיסוק שלו בעצמו אינו גולש לאובד של האופק החיצוני כמו הדור שאחריו-הוא שייך ולא שייך-הוא פרטי וציבורי. הוא משתמש בחומרים הבסיסים ביותר שאפשר -פיסול באבן, עץ ופיסול קרמי, זכוכית ועופרת-אבל הוא יוצר לאותם חומרים היקשרים חדשים שאינם מנתקים אותם ממקורם אך מוסיפים להם ערך חדש ולעיתים פרדוכסלי. (כן. אני זוכר את החיוכים שלכם ב חוגים גבעתיים כשדברנו על הפרדוכס של הזיכרון)

יצירתי  היא מיחזור של דימוייים וחומרים, העברה מזמן אחד לזמן אחר. אבני שפת הכביש ועמודי הגשרים והבנינים שבהם השתמשתי ליצירת העבודות, יוצרים מעבר ממבנה אחד למבנה אחר,  מכביש לעשיית פסל,  ממקום אחד למקום אחר, אבני קשת או מדרגות ירושלמיות -ליצירת פסל בגרמניה (צוויליזיה): מסמל אחד לסמל אחר - החיטה  כסמל גרמני - לחיטה כסמל יהודי תנכי, ישראלי.

אני עובד הרבה על הרווח שבן התרבויות במובן הפיזי והנפשי, וכמובן  במובן האישי,  כשאני מביא לתוך יצירה את זיכרונותי , אלה הם הזכרונות מכאן והתהליך שעברו שם. כאן ראיתי לראשונה את מבנה הכיפה על קברי שיח ומקדשי אל אקצה ואחר כך בבירות ארופה האחרות. (אני גולדנברג -ראיון עם אילן אורבוך)

 אורבוך הוא אמן אי הבהירות, אמן המשמעויות העשירות המעסיקות את הדימיון ודוחפות אותו לעקוב אחר רמזים  בכל הכיוונים, רחוק ככל שהאנרגיות שלנו יאפשרו זאת, תמיד מעודן ,לעיתים קרובות משחקי. "(קרטר רטקליף: המונומנט האינטימי)"

תודה לקטלוג שהפיק המוזיאון הפתוח בתפן לאילן אורבוך
(1977)