פרשת ההטרדה המינית: אורית גלילי מגיבה למאמרו של יצחק לאור

מאת ד"ר אורית גלילי

לפני שבוע קיבל ד"ר יצחק לאור, פעיל שמאל, משורר, מחזאי, סופר, חוקר ומבקר, בימה של שבעה עמודים – ושער כמובן – בעיתון "העיר", וזאת כדי לשטוח את טענותיו נגד המתלוננות נגדו על אונס והטרדה לכאורה. "העיר" הוא עיתון השייך לרשת שוקן, הבעלים של עיתון "הארץ" שבו לאור ממשיך, דרך אגב, לכתוב הגות פובליציסטית, אינטלקטואלית, ספרותית, לגבוהי מצח כמוהו. ההגות הזו מעידה על הפיצול שעוד ידובר בו כאן, שכאילו מתנהלת לה במנותק ואינה מכירה ביקום מקביל, הסייבר ספייס, שאותו לאור מגדף, מבזה ומשפיל.

לא הייתי נדרשת לכך אלמלא שני עניינים:

א. כחוקרת תקשורת אני מתקוממת נגד כתב השטנה על הבלוגוספירה, המעיד על בערות בלתי נסבלת. הבלוגוספירה היא אחת המהפכות הדרמטיות והחשובות בתולדות תקשורת ההמונים.

ב. הייתי עורכת חדשות בדסק "הארץ" בשנים שיצחק לאור היה שם. האם היתה שם הטרדה מינית מילולית המיוחסת לו? כמובן שהיתה.

ובפתח דברי, בקשה: אנא סלחו לי על הפוסט הקצת ארוך יותר מהרגיל; בכל זאת לאור קיבל, כאמור, שבעה עמודים בהעיר.

לאור כותב שנותרו לו ידידות נפש מאותה תקופה. לכאורה הייתי יכולה להיחשב ביניהן. לאור ואני תמיד ניהלנו במסגרת המפגשים בעבודה ולעתים ברחוב שינקין שבו נתקלנו באקראי, דיאלוג שבמרכזו נושאים פוליטיים. השקפותינו דומות בתיאוריה, המחלוקת היא אולי בפרקטיקה. אבל לשיחות האלה תמיד השתרבבו משפטים שבחסות החוק של היום בהחלט נחשבים להטרדה, אפילו בוטה. לא ביטאתי אז התנגדות מילולית לשיח הזה: 1. כי הוא תמיד היה שזור בשיח אידיאולוגי פוליטי שבחיי היתה לו חשיבות מרכזית ובו אני עוסקת גם כיום. 2. כי נשים – בוודאי היו אז ולצערי גם היום, ב-2010, נטולות הגנה יותר מגברים. 3. כי הסתכלות במשקפת פסיכולוגיסטית על אנשים בכלל – נשים וגברים – בחיי הבוגרים היא זו שיצרה אצלי מיסוך למול פגיעה אפשרית.

בעל דימוי מהפכני

בהקשר הזה אישיותו של "חברי לעבודה", היתה די שקופה: קל היה להבחין בפיצול שבו נקט כלפי נשים מסוימות שהיוו עבורו מין "מדונות קדושות" ושהיו חסינות יותר מפני הטרדה, לבין הנשים שהיו יעד להטרדה. גם ההמשך העיד על כך. יצחק לאור רכש בשנות התשעים תואר ד"ר, וגם כאן הפיצול באישיותו נחשף. לכאורה הוא היה בעל דימוי מהפכני של מי שגם שילם מחיר אישי בלתי נסבל על עמדותיו האמיצות, וזאת לעומת אנשים שתויגו כפחדנים בעיניו, שאינם מהפכנים כמוהו. אבל בפועל לאור תמיד היה מקושר למלגות ותמיכות מסוגים שונים שאפשרו לו לכתוב מבלי להגיע לקושי קיומי כלכלי, על אף שזה לא הפריע לו אף פעם להתלונן דרך קבע שהוא מקופח. אני לחילופין עשיתי את הדוקטורט לבד בתחילת שנות האלפיים, כאם חד הורית, ללא שום רשתות של תמיכה כלכליות או חברתיות. זה היה לאחר שפרשתי מ"הארץ", בדיוק באותה השנה שהוא פרש. כאשר היה נדמה לי כי לפחות מבחינת התואר האקדמי הושג שיוויון מסוים בינינו, שהרי אינני גבוהת מצח כמו לאור ובוודאי לא מרובת כשרונות כמוהו, הופתעתי כי ברגע קבלת התואר הפכתי בעיניו לאוויר. משהו במשוואה השתבש ויצר אצל לאור תוקפנות חדשה מסוג אחר.

אז ממי פוחדות המתלוננות?, שואל לאור בלעג ומשים עצמו קורבן חסר ישע לכת נשים אפלה ושטנית. ובכן הן פוחדות בין השאר משוערי הסף שלאור מתנאה בהם בשמותיהם ושיצאו להגנתו. ואכן, השפעתם של אלה בישראל (ואני מתייחסת אליהם בהשאלה לצרכי מטאפורה כללית ולא כיחידים שאותם אני אוהבת מאד) – שבה הבלוגוספירה אינה מצליחה לקרוע את מסך השרירות בהכתבת השיח הציבורי על ידי האליטות הגבריות –היא עדיין מאד משמעותית. ייתכן שזה מה שמאפשר ללאור ל"לכלך" בכזו קלות ולהתגולל על היקום המקביל, הבלוגוספירה, שלא ירחק היום והוא יהפוך ליקום העיקרי. מה לא אמר עליה? שהכותבים בה, כמוני, הם "סוטים", או שהם "אספסוף עם אינטרנט מהיר", או שהן נשים שמייצרות "פטפוטים ועושות מהומה" – כי הרי ידוע שזה מה שעושות נשים, ובכלל מדובר ב"קשקוש של אשה אומללה" – כך לפי התפיסה השמרנית והחשוכה של לאור, הליברל הנאור.

לאור קובל כי לבלוגוספירה פוטנציאל של לינץ' כי היא משוחררת להשקפתו מצורך ההוכחה ומהאחריות לעובדות. אבל אלה דברים שנכתבים מנקודת ראות מאד צרה. הבלוגים, בניגוד לעבר, מאפשרים התבטאות של יחידים. לפני 12 שנה מאט דראדג' (Matt Drudge) – בלוגר המתעסק ברכילות פוליטית, סיפק סיקור נרחב לפרשת מוניקה לווינסקי (Monicagate) והשיג בכך את מה שמכונה "השחרור מהכבלים" של שומרי הסף. הבלוגים הם צורה חדשה של תקשורת שיתופית העוקפת את שומרי הסף המסורתיים והם מאפשרים ליחידים להצטרף לשיח הציבורי. הבלוגוספירה מסייעת למהפכת הדמוקרטיזציה של השיח ובאופן חלקי היא כן מצליחה לייצר שיח ציבורי אלטרנטיבי ובעל משמעות, כל זאת אחת עשרה שנים מאז 1999, השנה בה הבלוגינג (כתיבת הבלוג) התגלה ככלי תקשורת והמוצר "בלוג" יצא לשוק התקשורתי.

שיח ציבורי אלטרנטיבי

כוחה של הבלוגוספירה מתעצם בין השאר במפגש עם הכיסוי העיתונאי המסורתי המודפס והמשודר והכיסוי התקשורתי של מערכת הבחירות האחרונות בבריטניה מעיד על כוחה המתעצם של המדיה החדשה שפועלת ביקום המקביל. הדיווח של "עיתונות הזרם המרכזי" נסמך במערכת הבחירות הזו יותר ויותר על בלוגרים והאינפורמציה בבלוגוספירה הכתיבה במידה רבה את המגמות בדעת הקהל בבריטניה. הבלוגים, לידיעתו של לאור, הם סוג חדש של עיתונות משתתפת, נטולת היררכיה ומקור משיכה בעיקר בזכות החופש מכבלים שהוגדרו ומוגדרים עד היום בשרירותיות, מלווה לעיתים בזחיחות ושביעות רצון עצמית, של שוערי הסף.

לאור תמיד הטיף למציאות משוחררת מכבלים בלהט ובשכנוע פנימי, כל עוד זה היה קשור לערבים או לפלשתינאים, או כשזה היה קשור ליחסי עבודה בין מעביד עתיר נכסים נצלן לבין עובד מנוצל. כעת, כשהמדיה הזו פנתה נגדו לאחר קשר השתקה אליטיסטי תרבותי, שאינו מכוון וזדוני ובזה אני חולקת על כמה מעמיתותי שהתייחסו לפרשה זו, הוא בוחר לראות את המדיה היותר דמוקרטית הזו לא פחות ולא יותר כבעלת פוטנציאל לביצוע לינץ'. לאור, שהציג את עצמו כמי שכל חייו נלחם בממסדים היררכיים, לא מוכן לקבל את תהליך הפתיחות הזה בעיתונות.

ההשוואה לפולנסקי מופרכת

האם הפרשה הזו בהכרח מייצגת את התהליך של המהפכה התקשורתית תרבותית המתרחשת בעצם ימים אלה ושהשלכותיה הן מכריעות בנוגע לאופיו של המרחב הציבורי? גם עכשיו, לאור העובדה כי ערוץ 10 שפרסם את הפרשה בתוכנית "המקור" איננו בסופו של דבר ערוץ 2 ההמוני, נותר הסיפור של לאור במידה רבה חלק משיח תל אביבי פנימי. לבלוגוספירה, אם כך, יש עדיין הרבה מה לעשות בנדון.

ולסיום: יצחק לאור נתלה בסימפטיה שגילתה כלפיו ג'ודית באטלר כאשר הישוותה לדבריו את הסיפור שלו לרדיפה המתנהלת כלפי רומן פולנסקי מאז הואשם בארצות הברית באונס קטינה ונאלץ לגלות לאירופה כאשר צו מעצר תמידי מרחף מעל לראשו. לאור מבקש להציג את עצמו כקורבן גם כאן: לפחות פולנסקי נשפט, הוא כותב, ואילו לגביו הסתפקו במשפט שדה. אבל יש הבדל מהותי שממנו לאור מתעלם: הקורבן בפרשת פולנסקי כבר מזמן סלחה לו והיא פועלת בכל הערוצים, כסוג של מחווה אישית אנושית, כדי שיסתיימו ההליכים המשפטיים נגד הבמאי המחונן (רוצו לראות את "סופר הצללים") ובעיקר כדי שהפרשה תהיה מאחוריו וגם מאחוריה. נראה כי לקורבנות לכאורה של לאור אין כיום שום רצון לסלוח ובטח שאין להן שום תמריץ לעשות כך לאור מונולוג השינאה שלו שפורסם ב"העיר".

כחברתו לדסק "הארץ" לשעבר אני מציעה לו פשוט – לבקש סליחה.

המאמר התפרסם לראשונה בבלוג של ד"ר אורית גלילי