|
חוק חופשה שנתית מעניק לעובד זכות לקבל חופשה שנתית כאשר זכות זו היא קוגנטית ולא ניתן להתנות עליה.
המעביד הוא זה הקובע את מועדי החופשות אך עליו לעשות זאת תוך תיאום עם העובד ובהתחשב בצרכיו.
משך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד נקבע בסעיף 3 לחוק חופשה שנתית כדלקמן:
(1) בעד כל אחת מ–4 השנים הראשונות - 14 יום;
(2) בעד השנה החמישית - 16 יום;
(3) בעד השנה השישית - 18 יום;
(4) בעד השנה השביעית - 21 יום;
(5) בעד השנה השמינית ואילך - יום נוסף לכל שנת-עבודה עד לחופשה של 28 יום.
ברי כי הצדדים לחוזה רשאים להסכים כי משך החופשה יהיה ארוך יותר.
ימי החופשה יחושבו בשיעור יחסי להיקף משרתו של העובד.
ישנם ימים שאינם נחשבים במסגרת חופשה שנתית עפ"י חוק חופשה שנתית (סעיף 5 לחוק) ואלה הם: ימי חופשת לידה, ימים שבהם אין העובד מסוגל לעבוד מחמת תאונה או מחלה, ימי אבל במשפחה וימי שביתה או השבתה. כמו כן, לא יובאו בחשבון ימי הודעה מוקדמת או תמורתם שנתן מעביד קודם לפיטורים אלא רק אותם ימים העולים על 14 ימי ההודעה המוקדמת.
מחלה – לרבות טיפולים רפואיים של אישה הרה.
שביתה - מצב בו מן הנמנע לספק עבודה.
עובד רשאי, בהסכמת המעביד, לקחת רק 7 ימי חופשה ולצרף את היתרה לחופשה, שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות.
דמי חופשה – תשלום בגין חופשה בעת קיום יחסי עובד ומעביד
פדיון חופשה – תשלום לאחר ניתוק יחסי עובד מעביד בגין ימי החופשה שהעובד זכאי להם ולא ניצל אותם בתקופת עבודתו
דמי חופשה ופדיון חופשה הם בסכום השווה לשכר הרגיל ללא תוספות שכר שאינן קבועות כמו שכר בעד ביצוע עבודה בשעות נוספות, החזר הוצאות ועמלות.
כאשר מדובר במרכיב שכר מעורב יש להפריד בין חלקיו השונים.
נטל ההוכחה למתן חופשה – נטל הראיה כי מלוא החופשה ניתן בפועל לעובד מוטל על המעביד אשר חייב לנהל פנקס חופשה. חובת המעביד להוכיח מהו "השכר הרגיל" לעניין חישוב דמי החופשה. תלוש משכורת מהווה "ראשית ראיה בכתב" למאזן ימי החופשה המגיעים לעובד.
וויתור על הזכות לחופשה שנתית - חופשה שנתית היא זכות קוגנטית שאינה ניתנת לויתור ע"י העובד.
התיישנות הזכות לחופשה שנתית – תקופת ההתיישנות להגשת תביעה לקבלת זכות לחופשה שנתית היא 3 שנים. הזכות לפדיון חופשה נוצרת ביום שבו נותקו יחסי העבודה ותקופת ההתיישנות תימנה מאותו יום. |